The New Dibros Moshe on Eruvin

In the new Dibros Moshe on Eruvin, they published for the first time in any of Rav Moshe Feinstein zt”l’s seforim an important letter in the section titled Igros Moshe (page 576; this is one of the only two letters that are new to this volume, and I will write about the other letter shortly). However, this letter has been published previously in HaPardes, 33rd year, vol. 9 (1959; it was also mentioned in Kuntres Tikkun Eruvin Manhattan p. 161, and Divrei Menachem, O.C. vol. 2, siman 4). From the original publication in HaPardes, we see that they omitted a few details in the new Dibros Moshe. To begin with, they omitted that Rav Moshe wrote this letter to Rav Moshe Bunim Pirutinsky zt”l. They also left out the beginning and end of this letter. Furthermore, they left out the name of the rav who established the original Manhattan eruv, Rav Seigel zt”l. There is no doubt that the original letter as published in HaPardes was the full letter as it was circulated at the time of the controversy and was never contested. [In fact, Rav Moshe wrote a similar letter in 1960 (Igros Moshe, O.C. 4:89) to Rav Eli Jung.] It is not plausible that the copy of the letter that Rav Moshe retained was missing these details. I will leave it to the reader to judge if some of or all of these omissions were purposeful or not (pay particular attention to the omitted beginning and end of the letter).

The first letter that follows is from the new Dibros Moshe; the second is the complete letter from the HaPardes. For the reader’s edification, I bolded the discrepancies in the second letter.  

ספר דברות משה עם ליקוטי אגרות משה - מועד חלק ראשון - עירובין שקלים ראש השנה - עמוד תקעו

בעצם איני רואה תועלת גדול וצורך לעשות תקון לטלטל בכאן של"ד לעירות שביוראפ שהי' הצורך גדול ממש לחיי נפש שלא היה אפשר להכין מים לבהמות וכדומה מחיי הנפש אף לעצמן אבל שבכאן יש הכל בבית ואף בבית כנסיות יש סדורים וחומשים עד להרבה, ורק לאלו הפושעים שעוברים על כל איסורי התורה לסלק מהן איסור הוצאה, שכנגד זה הרי יצא קלקול לאלו יראי ה' שלא היו רוצים לסמוך על המתירין אם היו יודעים גם טעמי המחמירים וגם לאחר שיתקלקל איזה מהמחיצות לפי רוב השינוים המתהוים בכאן כמעט בשנים קרובות וכמו שאחרי שנתבטל טעמו של רב אחד שלא פסקו מלטלטל, ולכן איני רואה שיהיה חיוב לתקן במאנהטן אף אם היה ההיתר ברור.

 הפרדס: שנה ל"ג - סיון, תשי"ט - חוברת ט' - עמוד 13

לדעתי בעניותי בארתי בערוך שודאי יש טעמים גדולים להתיר לתקן במאנהעטן אבל כיון שיש גם טעמים להחמיר כפי שבארתי שלא מבורר מנהג נגדם, ומצד החשש שלא יתירו במקומות שא"א לתקן כדהוכחתי מירושלים איני רוצה להצטרף להמתירים, אף שאיני מוחה בהמתירין מאחר שהטעמים להתיר מרובין ומצד החשש שהוכחתי מירושלים בדיעבד בשיערבו הרי יהיה מותר, וכיון שהם סוברים להתיר אף אחר שראו מה שכתבתי (באגרות משה סי' קל"ט) ודאי הרשות בידם לעשות כמו שהם סוברים, ובעלי נפש יראי ה' שיחושו להטעמים להחמיר שכתבתי לא יטלטלו. אבל בעצם איני רואה תועלת גדול וצורך לעשות תקון לטלטל בכאן של"ד לעירות שביוראפ שהי' הצורך גדול ממש לחיי נפש שלא היה אפשר להכין מים לבהמות וכדומה מחיי הנפש אף לעצמן אבל שבכאן יש הכל בבית ואף בבית כנסיות יש סדורים וחומשים עד להרבה, ורק לאלו הפושעים שעוברים על כל איסורי התורה לסלק מהן איסור הוצאה, שכנגד זה הרי יצא קלקול לאלו יראי ה' שלא היו רוצים לסמוך על המתירין אם היו יודעים גם טעמי המחמירים וגם לאחר שיתקלקל איזה מהמחיצות לפי רוב השינוים המתהוים בכאן כמעט בשנים קרובות וכמו שאחרי שנתבטל טעמו של הגר"י סיגעל שלא פסקו מלטלטל, ולכן איני רואה שיהיה חיוב לתקן במאנהטן אף אם היה ההיתר ברור. אבל אם אחר כ"ז סוברים המתירין שהוא צורך בשביל התינוקות ובשביל השוגגין איני מוחה אבל איני מצטרף.          

Part 9: Rebuttal to the Laws of an Eruv - Hebrew Section

פרק י"ג

כלל העולה מדברינו בכמה צירוים שמשכחת לה כשמערבין את העיר ויש שם מחיצות שאינם עומדים בקו אחד

ומעתה נבוא לדון על כמה ציורים המשכחת לה כשמערבין את כל העיר וסומכין על שורות הבתים שישמשו כעומד מרובה על הפרוץ. הנה, בציור כזה (כב) לשטח האמצעי יש ד' מחיצות עומד מרובה על הפרוץ, אבל כל השבילים היוצאים מהם יש להן רק ג' מחיצות עומד מרובה על הפרוץ, דשטח א' אין לו מחיצה 1 מאחר שהוא חוץ מהיקף ההוא, אבל יש לשטח הא' מחיצות 2, 3, 4, דמחיצה 3 ודאי יכולה לשמש מחיצה לשטח הא', דהמחיצה הצפונית שבשטח הא' הרי היא מחוברת עם המחיצה הצפונית של השטח האמצעי, ועי"ז נעשית מחיצה 3 מחוברת אל השטח הא'. וכן שטח ב' אין לו מחיצה 2 אבל יש לו מחיצות 1, 3, 4, מטעם שביארתי. וכן שטח ג' אין לו מחיצה 3 אבל יש לו מחיצות, 4, 1, 2. וכן שטח ד' אין לו מחיצה 4 אבל יש לו מחיצות 1, 2, 3. כלל הדבר: כל שטח שהוא חוץ מההיקף אינו יכול העומד מרובה לשמש למחיצה לאותו הצד, אבל יכול הוא לשמש לעומד מרובה לצד שכנגדו, דלגבי שטח שכנגדו הרי הוא בתוך ההיקף. וכיון שיש לו עומד מרובה בג' רוחות, ודאי דהצד הד' ניתר בפס ד' או בצוה"פ.

ובציור כזה (כג) השטח הב' ניתר בעומד מרובה של השטח הא', כיון דהשטח הב' הוא בתוך ההיקף של השטח הא', ע"כ יכולה מחיצה הא' לשמש להתיר את הפירצה שבשטח הב', כמ"ש החזו"א. וביארנו בס"ד דאין שום ראשון או אחרון חולק על זה. בציור כזה (כד) השטח הב' יש לו עומד מרובה אף אם יהיה העומד מרובה רק בצירוף מחיצה 1, שמושכין את מחיצה 1 למקום מחיצה 2, אבל שטח א' אין לו מחיצה 2, מאחר שהוא חוץ למחיצה 2,וניתר בפס ד' או בצוה"פ, מאחר שיש לו ג' מחיצות שלימות.

ואם יהיה ציור (כג) בשני מקומות זה כנגד זה, כזה (כה), הרי שתי הפירצות ניתרות מדין עומד מרובה על הפרוץ, כמו בציור (כג), אבל אם יהיה ציור (כד) בשני מקומות כזה (כו) אז יהיה הדין כמו שביארנו בציור (כב), דשטח א' אין לו מחיצה 1אבל יש לו מחיצות 2, 3, 4, 5, שמושכין את מחיצה 3 עד מחיצה 4, ובצירוף שתיהן יש עומד מרובה ומתיר גם את שטח א'. וכמו"כ שטח ג' אין לו מחיצה 4, אבל יש לו מחיצה 5, 6, 1, 2. נמצא דכל שטח שבתוך ההיקף ההוא מוקף בשלש מחיצות עומד מרובה על הפרוץ. כן הוא לפי שיטת החזו"א וכל הפוסקים.

נמצא דהעיר שהיא מוקפת מד' רוחות לא משכחת ציור (כד) בשני מקומות דאף לגבי צד ההוא, הוא מחוץ להיקף אבל לגבי צד שכנגדו הוא כציור (כג).

 

Part 8: Rebuttal to the Laws of an Eruv - Hebrew Section

 פרק י"ב

ביאור דברי החזו"א דחצר שמקצתו נפרצה לרה"י ומקצתו לכרמלית הוי כגפופי משום שמושכין המחיצה עד מקום הפירצה

ומעתה נחזור לדברי החזו"א סימן ס"ה ס"ק מ"ה אות א' ואות ז'. הנה, באות א' ציור (יט) (ובחזו"א ציור מ) שחצר המזרחית חשוב כמחיצה לגבי חצר המערבית אין הפירוש שהוא מחשיב את האויר של החצר המזרחית לגיפופי לחצר המערבית, אלא כונתו היא שהחצר המזרחית יש לה סתימה בשני מקומות, הן בצד המזרחי, ששם יש כותל ממש, והן בצד המערבי, ששם יש לה פס ד' ודינו כסתום בכל אותו הקו של הפס. ואותן שתי הסתימות יכולות ליחשב כגיפופי כלפי החצר המערבית. ובאות ז' (ציור כ) (ובחזו"א ציור מט) צייר החזו"א באופן שחצר המזרחית אין לה פס ד' וכתב דחצר המערבית חשוב פתחו כפס לחצר המזרחית עי"ש, ושם א"א לומר דמקום הפתח חשוב כסתום ומשו"ה נחשב כפס, דהלא א"א לחשוב כסתום בלי שום פס. וע"כ צריך לומר דכוונתו היא דמושכין את הדופן המערבית של החצר המערבית עד הפתח שלה שהוא כנגדה, והוי כאילו יש שם כותל ממש, ומשו"ה נחשב הוא כפס לחצר המזרחית. נמצא דאין כונתו לומר דאויר רה"י נחשב כמחיצה, אלא שיש שם כותל ממש. וטעם הדבר הוא כמו שבארנו את דבריו בס"ק ל"ו, דהמחיצה של הרשות משמשת כמחיצה על כל השטח שלפניה, וממילא הוי כאילו יש מחיצה במקום שצריך לסתום.

ומה שכתב החזו"א שם, וז"ל ואע"ג דחצר כל שלא תיקן בה פס הוי כרמלית והו"ל חצר המזרחית פתוחה חציה לרה"ר וחציה לכרמלית עי"ש. נראה מזה שא"א לדונו כפתח אלא אם החצר נחשב רה"י, כוונתו לומר דאם היתה כרמלית, א"א למשוך את הכותל המערבי עד פתחו להתיר את החצר המזרחי, כיון שמפסיקה ביניהם כרמלית, דהכלל הוא דאין המחיצות יכולות להתיר את המקום שלהלאה מהן אלא אם הן מתירות את מקומן. אבל אם מפסיקה כרמלית ביניהן אין אנו יכולין למשוך את הכותל עד מקום הפתח. ומשו"ה הוצרך החזו"א לבאר מדוע אין החצר המזרחית נחשבת ככרמלית, משום דתרוויהו מסייעות זו את זו, עי"ש.

ובאמת, אף במש"כ החזו"א אות א' (יט) (בחזו"א ציור מ), אני חוכך לומר דאף שחצר המזרחית יש לה פס ד' בצד המערבי, אין אותה הסתימה משמשת כפס לחצר המערבית, כיון שאין זו סתימה מציאותית אלא דינית, היא נחשבת כסתימה רק ביחס למקום שלפנים ממנה ולא ביחס למקום החיצון. לכן נראה דגם בציור מ' כוונת החזו"א היא דמושכין את הכותל שבצד המזרחי עד מקום הפתח המערבי, ומשו"ה נחשב הוא כפס לחצר המערבית. ומה שהוצרך לומר דחצר המזרחית יש לה פס הוא רק כדי שהיא תהיה רה"י, וממילא יכולין למשוך את כותל המזרחי עד הפתח המערבי.

והנה, גם ביתר הציורים שכתב החזו"א בס"ק מ"ה אין שום ציור שנצטרך לומר לגביו דאויר רה"י נחשב כמחיצה, שהרי בכל מקום יש בסופה של הרשות או מחיצה ממש או פס ד', וע"י הפס נחשב הקצה של הרשות כסתום ע"י מחיצה. ואותה סתימה שנחשבת כמחיצה יכולה לימשך בכל השטח שכנגדה, ועי"ז נחשב כמו דאיכא מחיצה שם. כגון באות ד' בציור מ"ה, שיש פירצה בכותל דרומי, שמסתפק החזו"א אם מצטרפת הפירצה שלחצר חברתה עם הגדור להיות עומ"ר, וכתב דמסתבר דמצטרף. אין כוונתו לומר דמקום הפירצה, שהוא העקמימות, כיון שהוא רה"י נחשב כסתימה, אלא כוונתו היא דבחצר המערבית בצד דרום איכא שם פס ד', ונחשב כסתום בכל הרוח ההיא, ע"כ מושכין את הסתימה ההיא עד מקום העקמימות, דכמו שיכולין למשוך מחיצה ממש לכל השטח שלהלאה ממנה, ה"ה שיכולין למשוך סתימה שדינה כמחיצה. וממילא מצטרף הוא עם כותל הדרומי של החצר המזרחית. אלא שלא ברירה ליה כ"כ אם יכולין לעשות עומד מרובה ע"י צירוף מחיצה שאינה מחיצה מציאותית אלא שדינה כסתום עם מחיצה ממש, וע"י צירופן יהיה עומד מרובה על הפרוץ, והכריע דמצטרף.  

נמצא לפי ביאורינו בדברי החזו"א, יסודו של החזו"א בס"ק ל"ו ויסודו בס"ק מ"ה דבר אחד הוא, שמושכין את כח המחיצה על כל השטח שכנגדה. אלא שבס"ק מ"ה הוסיף החזו"א בכמה ציורים שלא לבד מחיצה ממש מציאותית יכולין להמשיך, אלא אפי' סתימה שדינה כמחיצה ג"כ יכולין להמשיך.

ומה שבס"ק ל"ו בציור ל"ה ל"ו לא הביא החזו"א ראיה לדין שלו מהדין דחצר קטנה שנפרצה לגדולה, כמו שהביא ראיה בס"ק מ"ה אות א' ואות ז', הוא משום דבחצר קטנה שנפרצה לגדולה אינו צריך לצרף עומד משני מקומות. ובס"ק ל"ו מבאר החזו"א דמשום הך סברה, דמושכין המחיצה על שטח שכנגדו, יכולין לצרף אפי' משני מקומות לעשות עומד מרובה, וגם שאחד יסייע את חבירו, כמו שביארנו לעיל.

ישוב כל הקושית על החזו"א בעניני עומד מרובה שנתקשו בהבנתו

ומעתה נתישבו הרבה קושיות על החזו"א שנתקשו בהם בספר משכיל אל דוד ובספר פשר חזון. הנה, בספר משכיל אל דוד היה סובר דהיסוד של החזו"א בס"ק ל"ו ויסודו בס"ק מ"ה הם שני ענינים נפרדים, דבס"ק ל"ו מחדש החזו"א דיכולים לצרף מחיצות מרחוק ובס"ק מ"ה מחדש הוא דהרשויות נידונות כסתומות. לכן הקשה במשכיל אל דוד (סימן ד' אות י"א) על מש"כ החזו"א באות י', וז"ל החזו"א: "כזה (א1) (ובחזו"א ציור נב) ושתיהן רחבות יותר מי' ועשה פס בראש החצר של מזרח ומערב והעמידה על פחות מי' שתיהן מותרות וזה נלמד ממש"כ לעיל ס"ק ל"ו ונראה דפרצת כותל הדרומי מה שהוא לחצר חברתה מצטרף להשלים רוב של עומד כנגד הפרוץ. כזה (א2) (ובחזו"א ציור נג) אף אם יהיה הפרוץ מרובה על העומד מצטרף פתחת החצר של צפון ודרום להעומד והו"ל עומ"ר וזה נלמד מחצר קטנה שנפרצה לגדולה האמור באות א'" עכ"ל.

והקשה במשכיל אל דוד, אמאי בעינן הכא לדין סתימה של רשויות האמור לעיל אות א', תיפוק ליה ממש"כ בס"ק ל"ו, וכאן אין את הנפק"מ האמורה לעיל [דליכא עומד מרובה אלא בצירוף אויר של הרשות], שאין שום פירצה בראש הדרומי של החצר ההולך צפון ודרום. וכתב וכן קשיא לי בכל הציורים בחזו"א מ' מ"ז מ"ח מ"ט מדוע לא התיר מכח צירוף מחיצה כי הא דס"ק ל"ו, ואמאי הוצרך לחדש כאן דין סתימת רשיות, וסיים המשכיל לדוד ורבות נתחבטתי בפתרון שאלה זו ודנתי בכמה אנפי עי"ש.

ולפי מה שביארנו, דברי החזו"א מדוקדקים מאד ואין שום התחלה לקושיותיו. דהנה כבר ביארנו לעיל, דבס"ק ל"ו יש שני דינים - א' היכא דבעקמימותן הן יתר מעשר וב' היכא דבעקמימותן הן פרוץ מרובה על העומד. וביארנו דבדין הא', שהוא פרוץ יותר מעשר, א"צ למשוך את כח המחיצה עד מקום העקמימות דכיון דכבר יש שם עומד מרובה על הפרוץ אלא שהוא פרוץ יותר מעשר, א"כ כיון דהפירצה נמשכת לבסוף למקום סתום א"כ אין הפירצה שבעקמימותו נחשבת פירצה כלל. וע"כ ה"ה בציור נ"ב לא הוצרך החזו"א להביא כלל את דבריו בס"ק מ"ה אות א', בהא דחצר הקטנה שנפרצה להגדולה, כיון דא"צ לימשך כלל המחיצה למקום העקמימות, והביא רק את את דבריו בס"ק ל"ו וכוונתו למה שמבואר שם בדין הא'. אבל בציור נ"ג שחצר ההולכת מזרח מערב פרוץ מרובה במחיצה הדרומית, וא"כ הוצרך למשוך את המחיצה הדרומית מהחצר הדרומית לפירצת כותל הדרומי, וא"כ שפיר הביא ראיה מדבריו המבואר באות א' מהדין דחצר קטנה שנפרצה להגדולה, שיכולין למשוך את כח המחיצה על כל השטח שכנגדה. ואין להקשות דהו"ל להביא את דבריו בס"ק ל"ו, שמושכין את המחיצות ממש, דלפי דברינו גם כאן באות י' ובאות א' כוונתו היא שמושכין מחיצה ממש. ואדרבה, יותר פשוט להביא הא דחצר קטנה שנפרצה לגדולה, דכאן יכולין להמשיך את המחיצה וא"צ שיסייע אחד לחבירו, משא"כ בס"ק ל"ו, א"א למשוך את המחיצה אלא אחר שהותרה החצר ההולכת מזרח ומערב.

וכן מה שהקשה, דבכל הציורים מ' מ"ז מ"ח מ"ט מדוע לא התיר מדין צירוף מחיצה המבואר בס"ק ל"ו, לא קשה כלל, דאה"נ גם הא דסימן מ"ה סק"א הוא מדין צירוף מחיצה, אלא שהוא יותר פשוט מס"ק ל"ו מהטעם שביארנו.

וראיתי בספר פשר חזון שכתב ג"כ כמו שביארנו, דמש"כ החזו"א בס"ק מ"ה באות א' ובאות ז' דרה"י הוא כפס לחצר הגדולה הוא מטעם דמושכין המחיצה שכנגדו היינו כותל המזרחי עד פתח חצר המערבי ומשו"ה איכא גיפופי שם והוא מאותו טעם שביאר בס"ק ל"ו דמהני מחיצות למרחוק. אבל כתב הפשר חזון דבאמת לא היה החזו"א צריך לזה, כיון דחידש החזו"א באות ד' דרה"י נחשב למחיצה זת"ד. אבל לפי מה שביארנו זה אינו, דכזה (יט) (ובחזו"א בציור מ') אף דחצר המזרחית הוי רה"י, אין עצם רה"י נחשב כמחיצה רק מקום סתימתו, וכיון דבמקום סתימתו המזרחית איכא כותל, א"כ רק הכותל הוא הסתימה לחצר המערבי [וביארנו לעיל דהסתימה המערבית של חצר מזרחי לא מיקרי סתימה לגבי חצר המערבית], וא"כ לא שייך כאן להשתמש בהסברא דרה"י נחשבת כמחיצה, דהרי יש לו מחיצה ממש.

ישוב קושית הפשר חזון על החזו"א

באות י' הקשה הפשר חזון על ציור (א1) (ובחזו"א ציור נב), דלשם מה ציין החזו"א לס"ק ל"ו, דהתם חידש הוא דאפי' פרוצה בדרום מותרת, אבל הכא, דאיירי בסתומה, אפי' למש"כ בס"ק כ"ג שרי. והיינו כמו שמבואר שם בחזו"א ס"ק כ"ד. אבל למש"כ לא קשה, דהא דמהני כשהיא סתומה בצד דרומי הוא משום דמושכין את כח המחיצה עד מקום העקמימות. אבל בס"ק ל"ו חידש החזו"א שני דינים, ובדין הא' חידש דהיכא דבעקמומותו עומד מרובה על הפרוץ אלא שהוא יותר מעשר א"צ למשוך את המחיצה למקום העקמומית, אלא כיון דבסוף מסתיימת הפירצה למקום סתום לא מזיק הפירצה כלל, וע"כ לא מיקרי פירצה, וא"כ בכה"ג א"צ כלל למשוך את המחיצה. וזה יותר פשוט מהא דמבואר שם בס"ק כ"ד, דשם הוצרך למשוך את כח המחיצה למקום העקמימות, כיון דמיירי בפרוץ מרובה, וגם שעדיין לא נחית למש"כ בס"ק ל"ו בדין הא'.

באות י"ג הקשה הפשר חזון על ציור (נו), מיהו קשה מה נסתפק על הסתימות, הא פשיטא ליה בס"ק ל"ו ובדין י"א וי"ב דמצטרפות. ונראה דספיקו של החזו"א בציור ההוא הוא דב' הסתימות שבב' ראשי החצירות אין להן המשך כלל לכותל הדרומי של החצר ההולך מזרח ומערב, שהרי יש פירצה בראשי חצירות הדרומיות, וכיון שהחזו"א נקט כאן שרק הפס מצטרף לעומד מרובה ולא מקום הפירצה, משום דלא אמרינן באין כאחד בכה"ג, נמצא דאין הסתימות דבראשי החצירות מחובר אל חלק האמצעי של דופן הדרומי של חצר הולך מזרח ומערב. משא"כ בס"ק ל"ו, ששני חלקי העומד מחוברים ע"י דופן ההולך צפון ודרום. ונראה דלמסקנא ס"ל להחזו"א דזה נחשב מחובר, דכיון דראשי החצרות נחשבות כפתח, א"כ מחוברים שני הכותלים שבראשי החצירות הדרומיות, וממילא הם מחוברים ג"כ עם הכותל הדרומי של החצר ההולך מזרח ומערב, דלענין זה שיהא נחשב מחוברים שפיר אמרינן באין כאחת.