Wednesday, April 25, 2007

Part 3: Sechiras Reshus According to the Rivash

ביאור דברי הריב"ש בדין שכירות המבואות מאדון העיר

ג

ועתה נעיין מה הדין במשכיר שיכול לסלק את השוכר רק ממקצת החדר ולא מכל החדר. הנה החזו"א סימן פ"ב ס"ק ח' הסביר ספיקת הגמ' ביכול לסלקו וז"ל, נהי דחשוב סילוק להאי פורתא דאגר להו ונתן להו תפיסת יד במקום העכו"ם השוכר, מ"מ אכתי נשאר העכו"ם בדירתו הנשארת, ולא דמי לכל שכירות דאכתי משתייך העכו"ם בדירתו ואינו אוסר, דהתם מה ששכרו הוא ג"כ דידיה וחד דירה הוא ויש להם תפיסת יד בדירתו, אבל כששכרו מהמשכיר הוי דירת עכו"ם וחלק השייך להן כב' דברים הנפרדים, וכמו ב' עכו"ם הדרים בבית אחד דצריך לשכור מכל אחד ואחד, וכמ"ש הג"א עכ"ל. הנה כאן נקט בדעת הג"א בשם האו"ז, דב' עכו"ם הדרים בחדר אחד צריך לשכור משניהם, וזה סתירה לכאורה למה שכתב לעיל באות ה' להסביר דברי התוס' דף ס"ו דמה דלא מהני בשני שותפים הוא כדברי הריטב"א והשר מקוצי משום שזה לערב וזה להשכיר, נמצא דבשני נכרים לכאורה אף בשני שותפים סגי לשכור מאחד מהם וכמו שביארתי. אמנם נראה כוונתו כאן משום דהחזו"א ביאר באות א' וכאן, דאינו נחשב כשוכר את כל הרשות אלא כשוכר רק פורתא, א"כ אם יש להשוכר ב' חדרים והלכך לא חל השכירות אלא על פורתא מחדר א', ומשו"ה איבעיא ליה להגמ' אם מהני דהוי כב' עכו"ם בב' חדרים, ואפי' אם נימא דכוונת החזו"א לא היה לזה, מ"מ לפי כל הפוסקים שהבאתי דבחדר א' אחד שוכר בשביל חבירו, ע"כ לא שייך דבריו אלא בב' חדרים אבל בחדר אחד אפי' אם הוי כב' בעה"ב מ"מ סגי בשכירות אחד מהם.


ובאמת אף לפי המ"ב דהחמיר בב' בעה"ב בחדר אחד, מ"מ בכה"ג במשכיר ושוכר יודה דליכא חומרא זו, דבתשובת אבקת רוכל למרן הב"י סימן מ"ז העלה דאף לפי התוס' דבשני עכו"ם בבית אחד צריך לשכור משניהם, זה דוקא כששניהם דרים שם, וכיון ששניהם אוסרים ע"כ צריך לשכור משניהם, אבל בשותף שאינו דר שם ואינו אוסר סגי לשכור מאחד מהם וגורר את השני, כיון שאינו דר שם ואינו אוסר אינו חלוק לעצמו עי"ש. א"כ במשכיר שאינו דר בהבית אלא שיכול לסלק את השוכר והוי כבעלים, מהני לשכור ממנו, אף אם גם השוכר חשוב כבעלים. ולפי"ז א"א לפרש האיבעיא כמ"ש החזו"א הנ"ל, וצריך לומר דהאיבעיא הוא אם מהני לשכור מהמשכיר אף שהוא אינו האוסר, דהיה ס"ד דצריך לשכור מהשוכר דוקא כיון שהוא אוסר את הרשות.


ופשט הגמ' יכלים לשכור מן המשכיר, וכתב החזו"א בהסברו, דכיון דיכול לסלקו חשוב כיש להחצר ב' בעלים, וכיון שהשכיר מקצתו ובידו להשכיר כולו חשוב שכירות, שהרי אם השכיר מקצתו וסילק העכו"ם את השוכר מכל החצר, והשאיר את כל החצר לעצמו הוי שכירות מעליא, השתא נמי דלא סילקו חשוב כאילו סילקו וחזר והשכיר לעכו"ם השוכר מה שנשאר לו משכירות הישראל וכו' עי"ש. והנה לפמ"ש א"צ לומר כך אלא בב' חדרים דבזה הוי ב' בעלים, אבל בחדר אחד הוי כב' בעה"ב בחדר אחד דסגי בשכירות בעה"ב אחד מהם, אף שאינו יכול לסלק את חבירו מחלק שלו, א"כ כיון דיכול לסלקו ממקצתו וחלק זה הוי כבהע"ב שיכול להשכירו, מהני שכירות זה אף על חלק חבירו. וכ"ש אם נימא דאין הטעם דמהני השכירות הוא משום דהוי כמי שסלקו, דהרי כתב הר"ן בחידושיו דלא חשוב סילוק כלל, ומ"מ מהני השכירות ממנו משום דחשוב כבעלים מאחר דיכול לסלקו, א"כ אינו צריך לחשוב כאילו סילקו מכל הרשות, וכיון שמהני השכירות על מקצת הרשות שיכול לסלקו, גורר גם מקצת הרשות שאינו יכול לסלקו, כמו ב' שותפים בחדר א' כמו שנתבאר.


והנה כל זה הוא בב' עכו"ם השרויים בחדר א', אבל אם שרויים בב' בתים חלוקים, א"כ אף שמשתמשים יחד בחצר אחד לא חשובים כאחד, והטעם פשוט דדין עכו"ם דומה לדין של ישראל, וכי היכא דב' ישראלים השרויים בחצר אחד בב' בתים חלוקים, אין אחד נותן עירוב בשביל השני, מאחר שאוסרים זה על זה בהחצר, מחמת שדריסתם מבתים חלוקים, א"כ השתמשותם בחצר יחד אין עושה אותם כתשמיש משותף, אלא כב' רשויות חלוקים אף שהם בחצר אחד, וא"כ ה"ה בעכו"ם לא מיבעיא שאין לאחד שותפות בבית חבירו, אלא אפי' בחצר, כל אחד חלוק חבירו ולא נחשב כרשות משותפת, מאחר שהם באים מב' בתים חלוקים, ע"כ בכה"ג אין אחד יכול לשכור חלק החצר של חבירו העכו"ם, והלכך צריך לשכור משניהם.


אמנם באופן שאין באים מב' בתים חלוקים ויש להם חצר משותפת שמתשמשים שם, ודאי הדין נותן שעכו"ם אחד יכול להשכיר חלקו בהחצר, ולגרור גם חלק חבירו העכו"ם אף שאינם דרים בבית אחד, מ"מ בחצר זה הם משתמשים ביחד ברשות אחד, ואין אחד חולק רשות מחבירו, וכה"ג הוא הדין בב' ישראלים [א"כ ה"ה בב' עכו"ם] וכן מתבאר מדברי החזו"א סימן צ' ס"ק י' וז"ל, נראה דכי היכא דה' שרויין בבית אחד עירוב אחד לכולן, ה"נ ה' ששרויין בחצר אחד עירוב אחד לכולן לענין שיתוף המבוי, אף שהן בה' בתים חלוקים, והלכך אחד מהן שהוא שותף ביין סגי לכל בני החצר לענין שיתוף, ואת"ל שסומכין אשותף במקום עירוב א"צ תו ע"ח, ואת"ל דבשיתוף צריכין להשתתף כל דיורי החצר, צ"ל דהכא בשותפין עסקינן עכ"ל. והיינו דלדעת הרמ"א סימן שפ"ז ובד"מ שם, דרק אחד מן החצר צריך ליתן להשותף, הוא מטעם דבהמבוי דאין בית גורם האיסור רק מה שהמבוי פתוח להחצר, ע"כ נחשבין כל בני החצר כאחד, מאחר שמתשמשין יחד בחצר אחד, אלא לדעת האהעו"ז החולק צריכין כולם להשתתף מאחר שבאים מב' בתים חלוקים, דלדעתו גם בהמבוי הם חלוקים מאחר שהם באים להמבוי מב' בתים חלוקים. אבל אי לאו בתים החלוקים פשיטא שחשובים בחצר כאחד, מאחר שהוא חצר אחד גדולה והוי רשות אחד ואחד משותף בשביל חבירו, ואף כשאין משתשמשים יחד אלא כל אחד משתמש בחלק שלו, מ"מ כיון שאין מחיצה מפסקת ביניהם חשובים כאחד, וכן כתב להדיא החזו"א סימן צ' ס"ק כ"ז לענין ביהכנ"ס, דביהכנ"ס הוא כחצר משותפת של כל באי ביהכנ"ס, מ"מ בביהכנ"ס גופא מטלטלין ממקום למקום, ואע"ג דהמקומות מכירין לכל אחד מקומו, וכו' והכא בביהכנ"ס אין כאן רשיות חלוקין בדירה, כדתנן ה' ששבתו בטרקלין. ואחד נותן ע"י כולן בביהכנ"ס כדין ה' ששרויין בבית אחד עי"ש. מבואר מזה דאף בתשמישי החצר ישנו הדין דאחד נותן ע"י כולם כיון דאין אוסרים זה על זה בחצר, ואף שיש לכל אחד מקום מיוחד מ"מ חשובים כאחד.


ולפי"ז נראה לענ"ד ברור, דשני עכו"ם בחצר אחד ולאחד יש לו בית פתוח שם ולהשני יש רק השתמשות בהחצר ואין לו בית שם, שאותו העכו"ם שיש לו חלק רק בהחצר, יכול להשכיר חלקו בהחצר וגורר בזה גם את חלק חצר העכו"ם המשותף, ואף שהבית של שותפו אינו יכול להשכיר, מ"מ חלק החצר יכול להשכיר, דכיון דגבי ישראלים כה"ג אין אוסרין זה על זה, כמו שביאר החזו"א סימן פ"ו אות י"ח וז"ל, והא דחצר מותרת ביורד דרך סולם לחצר, אף דהוא משתמש בחצר דל ביתו מהכא הרי הוא שותף בהחצר, וכשהוא מוציא מביתו לחצר הרי הוא מוציא לרשות חבירו, משום דלאסור על חבירו צריך דוקא מקום פיתא שיש לו שם מקום פיתא או לינה, אבל כשאין בית פיתא פתוח לחצר בטלה לה חצר לחבירו שיש לו שם מקום פיתא ולינה עכ"ל. והיינו שבטל לחבירו לענין איסור, אבל לענין בעלות יש לו שותפות בהחצר, ואין אוסרים זה על זה, א"כ ה"ה גבי שני עכו"ם בכה"ג חשובין רשות משותפת בהחצר, וכיון שאין אוסרים זה על זה שם, הוי כה' ששרויין בחצר אחד, שאחד משכיר בשביל כולן.


ומעתה דברי הריב"ש מתבארים היטב דהאדון שהדרכים שלו מאחר שיכול לסלק את בני העיר משם, ונכרים שיש להם חצר שפרוץ לדרכים, ע"י הפירצה נעשו הדרכים והחצירות כחצר אחד משותפת, כיון שפרוצים זה לזה בלא מחיצה מפסקת ביניהם, א"כ האדון שאין בעלות שלו מחמת ביתו הפתוח שם, אלא מחמת שיכול לסלק את בני העיר, הלא אינו אוסר על בני העיר כיון שהוא בלא בית, ע"כ נחשב כאחד עם בני החצרות ויכול להשכיר גם החצרות הפרוצות לדרכים, מדין דשני שותפים בחצר אחד משכיר ע"י כולם כמו שנתבאר. [ואפי אם יש גם להאדון בית פתוח לשם, מ"מ בעלות שלו מחמת ביתו כבר השכירו לישראל, ויש לו בעלות נוסף מה שיכול לסלק את בני העיר, ומחמת בעלות זה הלא אינו אוסר על בני העיר כיון שהוא בלא בית.]