Thursday, October 22, 2020

Part 6: Rebuttal to the Laws of an Eruv - Hebrew Section

 פרק ט

ביאור דברי החזו"א בהטעם שיכולין לצרף שני חלקי מחיצות שאינם עומדים בקו אחד לעשות עומד מרובה על הפרוץ


ומעתה נבוא לבאר את דברי החזו"א סימן ס"ה ס"ק כ"ג וס"ק ל"ו.

הנה, בקונטרס הנ"ל עמוד 327 הביא את דברי החזו"א האלו לענין מחיצה דחלקיה מרוחקין זה מזה, ובעמוד 332 כתב דיש לומר דלא מהני לצרף עומד שאינו עומד בקו ישר עם חלק הפרוץ, כיון דאין האויר עומד בקו ישר עם העומד א"א לסתמו על ידו. וכתב דבאמת החזו"א עצמו כתב בסימן א' ס"ק כ"ג לאסור כל שחלקי המחיצות מרוחקין זה מזה, אלא דשם בס"ק ל"ו חזר בו מזה והתיר אפי' היכא דמרוחקין זה מזה טובא. וכתב הקונטרס דאפשר לפרש את טעם ההיתר בב' אופנים: א. משום דאפשר לדון את כל העומד ככותל א' עקום וכולו מצטרף לסתום את הפירצה. ב. י"ל דבאמת אין שני חלקי המחיצות מצטרפים להיות מחיצה אחת, אבל מ"מ כיון דשתי המחיצות מצטרפות יחד לגדור את הרשות, נידון הדבר כעומד מרובה להתיר הפירצה. אבל כתב דא"א לומר כצד הב' אם נימא דביאור דין עומד מרובה דגודל הכותל מורה על האויר שיש לדונו כפתח, א"כ כל שאין העומד באותו הקו של הפירצה א"א לומר כן [אבל כבר ביארנו לעיל שאין שום אחרון לומד כן דגודל הכותל מורה על הפירצה שהיא כפתח, אלא יש שכתבו שכיון שיש מחיצה כשירה בצדדין זה מורה שהפירצה נידונת כפתח].

עוד כתב בעל הקונטרס שם דנ"מ בין ב' הסברות דלצד הא' דנידון ככותל עקום הרי גם זוית הב' כזה (ז) ניתרת ע"י עומד מרובה, משא"כ לפי אופן הב', הרי זוית הב' אינה גדורה ע"י כותל הא' שהוא לפנים הימנה, וא"כ לית ליה אלא פס ד'. והנה, בחזו"א ס"ק ל"ו שם כתב דאין הזוית הב' ניתרת ע"י עומד מרובה אלא ע"י פס ד', א"כ מוכח דס"ל דאין הכותלים מצטרפים זה לזה לידון ככותל אחד, דא"כ היתה נידונת גם זוית הב' כעומד מרובה. וע"כ דס"ל דאין המחיצות מצטרפות לדונו ככותל א' עקום, אלא ס"ל דשני חלקי המחיצות מצטרפים לגדור את הרשות, אף שלא נעשה כותל א'.

ועפי"ז כתב דאם ננקוט כהחזו"א, דאינו נידון ככותל א' עקום, וגם ננקוט כהגר"ח והאבן האזל, דס"ל דהעומד צריך לעשות הפירצה כפתח, א"א לצרף שני חלקי מחיצות המרוחקין זה מזה להתיר מקום הפרוץ.

וכל דבריו אינם נכונים כלל, ולפענ"ד הוא לא עמד על שורש דברי החזו"א.

א. הנה, מה שרוצה להביא ראיה לסברתו ממה דבתחילה היה ס"ל להחזו"א בס"ק כ"ג לאסור אלא שאח"כ חזר בו בס"ק ל"ו, אינם מובנים דבריו, דהרי כתב בעצמו דלהחזו"א, דס"ל דהעיקר הוא שתהא הרשות מוגדר וא"צ לעשות את הפירצה כפתח, אפשר לצרף שני חלקי מחיצות. וא"כ צריך להבין למה היה ס"ל להחזו"א בתחילה לאסור, וע"כ שהוא מטעם אחר לגמרי ולא משום סברת בעל הקונטרס.

ב. מה שרצה לומר דהחזו"א ס"ל דשני חלקי המחיצות המרוחקין זה מזה אינו נידון ככותל אחד עקום, דאל"כ גם הזוית הב' היתה ניתרת ע"י דין עומד מרובה ולא היה צריך לפס ד', תמוהין דבריו מאד. דכונת החזו"א היא דודאי אף היכא שנידון ככותל אחד עקום, מ"מ אין השטח הב' יכול להיות ניתר מחמת עומד מרובה, כיון דאין השטח ההוא מוקף בעומד מרובה על הפרוץ. ואפי' אם נאמר דחלק הכותל שבזוית הב' הוא ככותל אחד עם הכותל שבשטח הא', לא סגי בזה להתיר את השטח הב', דסו"ס אין הוא מוקף במחיצות כהלכתו, דשטח שאינו בתוך היקף מחיצות של עומד מרובה ודאי שאינו ניתר, אף שהוא תוך מקצת הכותל המצטרף לכותל אחר להיות עומד מרובה.

ביאור יסודו של החזו"א דהמחיצה משמש לכל השטח לפניו שהלאה ממנו

וזהו ביאור דברי החזו"א בס"ק ל"ו, שכתב וז"ל: "ונראה דה"ה כשחצירות רחבות עד שאם נחשוב כל חצר וחצר לבדה יהיה פרוץ מרובה בעקמומותן מ"מ כל שגדור בפתחן חשוב כגדור וה"ט דהעשוי כזה (ח) (ובחזו"א ציור ל"ג) לא גרע מעשוי כזה (ט) (ובחזו"א ציור ל"ד) דנראה דחשוב עומ"ר וכאילו נמשך קו מקצה האחד להשני כמבואר בהצורה" עכ"ל. נראה דזה כהקדמה למה שמבאר החזו"א אח"כ למה בחצירות רחבות ניתר בעומד מרובה. והנה, הרי כתב החזו"א בפירוש דהוי כאילו נמשך מקצה אחד אל הקצה, וא"כ הרי ס"ל דצריך לצרף את שני הכותלים למקום אחד כדי שיהני בו עומ"ר מטעם שנבאר. והטעם דבציור (לג) נמשך קו באלכסון, נראה שהוא משום דביאר החזו"א בסימן ע"ב ס"ק ה' דאלכסון נידון כאורך ורחב, וגם ביאר שם בס"ק ד' דהאלכסון נידון לפי בנין שאר הכותלים וכ"ש לפי בנין אותו הכותל עצמו. וע"כ בציור ל"ג, דשני קצותיו של הכותל הם זה כנגד זה באלכסון, הדין נותן לדונו כמחיצה באלכסון, והא דבאמצע שיפועו רחוקין חלקי הכותלים זה מזה לא איכפת לן, משום שמושכין קו באלכסון. וביאור הדבר, משום דהכותל אינו משמש למחיצה רק על מקום הכותל, אלא שהוא משמש כמחיצה על כל השטח שבתוך הרשות עד המחיצה שכנגדו, כזה (י), וכאילו יש מחיצה בכל השטח שלפניו, ולכן כשמגיעה המחיצה למקום הקו נעשתה היא כמחיצה אחת באלכסון.

ואחר שהגיע החזו"א ליסוד שהכותל משמש למחיצה על כל השטח לפניו עד מחיצה שכנגדו, ממשיך החזו"א, וז"ל וכן אם גדר אחת מהן בראשו כגון בראש הדרומי עד שהחצר ההולך מזרח ומערב גדר רובו כזה (יא) (ובחזו"א ציור לה) שאם נחשוב הגדור עד סוף הגדר שבראשו כזה (יב) (ובחזו"א ציור לו) יהיה רובו גדור שתיהן מותרות בפס ד' עכ"ל. והיינו שכאן אין אנו מושכין קו באלכסון, אלא אנו מושכין קו ישר כזה (יב) (ובחזו"א ציור לו), כמו שמבואר בציור, משום דאין הקצות מכוונים כלל זה כנגד זה, אבל מ"מ אנו יכולין למשוך קו ישר. והטעם הוא משום דהמחיצה שבראש הדרומי משמשת כמחיצה על כל השטח שלפניו, וא"כ הרי היא מגיעה למחיצה של החצר ההולכת מזרח ומערב, וממילא נעשה שטח חצר ההולך מזרח ומערב גדור ברובו. אבל את הזוית הדרומית א"א להתיר מחמת עומד מרובה, דסו"ס הרי הוא מחוץ להיקף של עומ"ר.

לבאר למה בתחילה היה ס"ל להחזו"א שאין מצרפין שני חלקי מחיצות ואח"כ חזר בו וס"ל דמצרפין שני חלקי מחיצות

ולענ"ד לבאר למה בס"ק כ"ג עדיין לא נחית החזו"א לסברא של משיכת קו, ובס"ק ל"ו נראה שהוא סבור דהוא מילתא דפשיטא לומר כן, משום דהוא ביאר בכמה מקומות דעומד מרובה שאינו משמש כמחיצה במקומו א"א שהוא ישמש למחיצה על מקום שלהלן מזה. עיין מש"כ בסימן ס"ה ס"ק מ"ה אות י"ח ואות כ"א, והוא היה סובר דאם המחיצה אינה מועיל למקום המחיצה שוב אין היא מועילה לשטח שלפניו. וזהו שכתב בס"ק כ"ג דכזה (יג) (ובחזו"א ציור כט) אסור, וז"ל: "וה"ט שאם באנו לדון על החצר שהולך מזרח ומערב יש לו רק ב' דפנות שלימות צפונית ומערבית ודופן המזרחי פרוץ מרובה וכו' ודופן דרומית עומ"ר, אבל הרי יש כאן פירצת עשר ואע"ג שגדור עוד כנגד הפירצה ה' אמות כיון שהן מופלגין אינן מצטרפין ושיעור הפלגה נראה דבג' טפחים, ולפי"ז בחצר שדופן אחד מתעקם כזה (יד) (ובחזו"א ציור ל) אסור כל שיש מקום העקמומית עד דופן המערבית יתר מי' וכן אם הפירצה פחות מי' אלא שהוא יתר על העומד כו'" עכ"ל.

ונראה שמה"ט לא היה ס"ל להחזו"א שיכולים למשוך קו מדופן שבמקצוע הדרומי עד מקום העקמומית, וא"כ תהיה עכ"פ החצר ההולכת מזרח ולמערב סתומה במקום העקמומית, כזה (טו), משום דכיון דאין הוא נידון כמחיצה המתרת במקומו בזוית הדרומית שוב אין הוא מתיר גם נגד העקמומית, ולא שייך לומר את הסברה שמושכין קו. אבל בס"ק ל"ו חידש החזו"א דאנו דנין על שתי החצירות יחד כרשות אחת, שכתב שם דכזה (טז) (ובחזו"א ציור לב) מותר, וז"ל ואע"ג שאם נידון על חצר אחד כגון אם נידון על ההולכות מזרח ומערב הרי יש בה פירצה יותר מי' מ"מ כיון שדפנות נמשכין מצדי הפירצה הוא החצר ההולכות צד דרום ובין הדפנות בראשן פחות מעשר חשוב כסתום עכ"ל. והנה, כאן עדיין הוא לא היה צריך לחדש את הדין של משיכת קו, כיון שיש בחצר הולך מזרח ומערב עומ"ר אלא שיש בה פירצה יתר מעשר, א"כ אין צריך למשוך שם מחיצה, אבל הוא חידש כאן דע"י הדופן של צדי הפירצה אנו מושכין את הרשות עד סוף חצר הדרומי ושם היא נפרצה פחות מעשר, וא"כ בהצטרף שתי המחיצות מהצד הדרומי הרי נפרצה היא פחות מעשר.

אבל אחר שכבר הגיע החזו"א ליסוד דהיא נעשית רשות אחד ע"י הכותל הנמשך מצידי הפירצה ומצרפין את שני חלקי הכותל, והביא ראיות לזה מהסוגיא, שוב הוסיף החזו"א דה"ה כשיש פרוץ מרובה על העומד במקום העמקומית, מ"מ נידון מקום העקמומית כעומד מרובה על הפרוץ,משום שמושכין קו מזיות הדרומי עד מקום העקמומית כזה (יב) (ובחזו"א ציור לו). ואף שבמקומו בזוית הדרומית לא נידון הכותל בעומ"ר, מ"מ כיון שהיא רשות אחת, שוב יכולין למשוך קו עד מקום העקמומיות כדי שיהא נידון שם כעומ"ר.

היוצא לנו מזה, דכדי שיהיו יכולים למשוך ולצרף שני חלקי מחיצות לעשות עומד מרובה על הפרוץ כתב החזו"א שני יסודות. א. דע"י הדופן שנמשך מצדה של הפירצה ומחברה עם הדופן השני נעשים שני חלקי הרשות כחצר אחת, וע"כ אין אנו דנין על מקום זה לבדו אלא בצירוף חלק המחיצה השני לעשות עומד מרובה. וכן שלא לחשוב מקום זה בפנ"ע כנפרצה, כיון שהרשות הולכת הלאה עד חלק המחיצה השני. ב. שכח המחיצה הולך בכל השטח לפניו, וע"כ אנו מושכים את כח המחיצה השני עד חלק המחיצה הא' ועושים שם קו כזה (יב) (ובחזו"א ציור לו), וממילא נעשה שם עומד מרובה על הפרוץ. אבל בזויות המחיצה הב' עדיין נשאר פרוץ מרובה על העומד, וניתר בפס ד'.

ונראה דהא דמושכין קו היה ס"ל כן להחזו"א לדבר פשוט גם בס"ק כ"ג, וכמו שביאר בס"ק כ"ד שם, וכמו שבארנו. וכן מבואר מדבריו בסימן ע"ג אות ה' בסתם באלכסון מכאן ומכאן וסוף הכתלים זה כנגד זה נידון בעומ"ר. ואע"ג שהמקום הנאחז בין ב' כותלי אלכסון אין לו עומד למזרח, כיון שבמקום הרחב בין ב' הכתלים הישרים איכא עומ"ר במזרח מותר גם בין ב' כותלי אלכסון, כיון דמיקרי עומ"ר כיון שהפירצה ביניהם פחות מהעומד עי"ש. והיינו דהעומד מועיל לשטח שלהלאה ממנו, ושם מהני אף שאינו עומד מרובה במקום המחיצה, ושוב מותר גם המקום שאצל המחיצה כיון שהוא בתוך ההיקף. וכל מה שכתב החזו"א אינו מקושר עם שיטתו הידוע דרה"י נחשבת כסתימה וכמחיצה, דכאן יש לנו מחיצות ממש.

היוצא לנו מזה, דהא דשני חלקי מחיצות נידונים ככותל אחד, אינו מוסיף היתר היכא דהשטח ההוא אינו בתוך ההיקף של עומד מרובה, ואם השטח שלפניו מוקף בעומד מרובה על הפרוץ, אינו מגרע את ההיתר, אף אם לא נחשוב את שני חלקי המחיצות ככותל אחד, מהטעמים שביארנו לעיל. אבל האמת היא דנחשבים הם ככותל אחד, וכמו שהבאתי לעיל מדברי הש"ע הרב בקונטרס אחרון סימן שמ"ו.

דבר תמוה הוא לומר דאם שני חלקי מחיצות רחוקים זה מזה ד' טפחים שוב אין יכולין לצרף אותן

ומעתה לא אוכל להבין מה שהביא הקונטרס עמוד 324, וז"ל: "ומהגר"ש מילער שליט"א שמעתי שראוי להחמיר כל שחלקי הכותל רחוקים ד' טפחים זה מזה שהרי זהו שיעור רשות וא"כ כבר אפשר לומר שהשטח שביניהם נחשב כרשות אחר עם חשבון חדש של עומד מרובה" עכ"ל. הלא החזו"א ס"ק ל"ו שולל לגמרי סברא זו, וזהו טעמו שס"ל דיכולין לצרף שני חלקי מחיצות לעשות עומד מרובה, משום שהוא רשות אחד. וכי תעלה על דעתך דלדעת החזו"א יכולין לצרף מחיצות משתי רשויות לעשות עומד מרובה על הפרוץ.

וביותר תמוה מה שהסביר הקונטרס את דברי הגר"ש מילער: "שהבינו בדין עומ"ר כדעת הגר"ח ומשו"ה לא רצו להקל אלא באופן שנוכל לדון את כל הכותל כהמשך אחד" עכ"ל. הלא הגר"ש מילער אמר שהוא חושש שהוא רשות אחרת ולא משום שאינו כותל אחד, ואין להעמיס בכונתו דר"ל שצריך שיהא כותל אחד, דאם ננקוט שהוא רשות אחת, כמו שהוא פשוט, דרשות שהיא מתעקמת עדיין נשארת רשות אחת, א"כ ליכא שום סברא דשיעור הפלגה, שהוא שיעור רשות, שזה גורם שיהא נידון ככותל אחר, מאחר דסו"ס הם ברשות אחת. וגם לא שייך לומר מסברא בעלמא שזהו שיעור הפלגה, דמה שייך לומר סברות מעצמינו בדבר שהוא הלכה למשה מסיני. וכבר הבאנו מדברי ש"ע הרב דבכל ענין שמתרחק נידון ככותל אחד ואין שום שיעור לדבר [לבד מה שביארנו לעיל, דליכא שום פלוגתא בענין זה בין הגר"ח ולחזו"א. וגם הגר"ש מילער לא אמר לו שאיכא פלוגתא בזה בין החזו"א והגר"ח, ובעל הקונטרס המציא את זה מעצמו].

ונלע"ד דלפי מה שביארנו, דאף מה שהיה ס"ל להחזו"א בתחילה בס"ק כ"ג דצריך שלא יהא מופלגין זה מזה ג' טפחים, וביארנו דהחזו"א שם היה ס"ל שהן שתי רשויות נפרדות עד שחזר בו בס"ק ל"ו, זהו רק משום שאם נחשוב אותו לשתי רשויות, נמצא דכל אחת פרוץ מרובה על העמוד או נפרץ יתר מי' והוא כרמלית. משו"ה א"א למשוך את המחיצה על מקום שלהלאה ממנה מאחר שאין היא מחיצה המתרת במקומה, וצריכין אנו לסברא של כל אחד מסייע לחבירו [הגם שביאר החזו"א בס"ק מ"ה אות ז' דאמרינן את הסברא דכל אחד מסייע לחבירו, מ"מ בציור הנ"ל עדיין לא הגיע החזו"א למסקנא זו]. אבל באופן דרשות הב' מתרת במקומה, כתב שם להדיא בס"ק כ"ד דכיון שמועילה למקומה יכולין למשוך את המחיצה גם על מקום המתעקם, דודאי חשוב כרשות אחת. וז"ל שם מיהו כ"ז כשאין לאחר העקמומית עומ"ר אבל כשגדר עומ"ר של הפתח כגון שיש מן העקמומית עד דופן המערבית ט' וגדר ה' כיון שיש למבוי ההולך דרום וצפון ג' דפנות חשוב גם המבוי ההולך מזרח ומערב כסתום מג' רוחות, ואפי' אם יש מעקמומית עד דופן המערבית יתר מי' עכ"ל. והיינו משום דכה"ג פשיטא שהיא רשות אחת, וא"כ יכולים למשוך את המחיצה הדרומית עד מקום העקמומית. והיינו דזה פשיטא דרשות המתעקם כזה (יז) חשוב רשות אחת, והכותלים מצטרפין זה לזה, כיון שהוא מתיר במקומו.

להס"ד שהיה ס"ל להחזו"א דאין מצרפין שני חלקי מחיצות מ"מ היכא שהפירצות מתוקנים בצוה"פ מודה החזו"א גם בהס"ד שמצרפין שני חלקי מחיצות

ועפי"ז נלע"ד דציור י"א (בחזו"א ציור לה), שהיה ס"ל להחזו"א בס"ק כ"ג לאסור, מ"מ במקום שמגודרות כל הפירצות בצוה"פ, ואין אנו צריכין לדין עומד מרובה על הפרוץ אלא שלא לומר אתי רבים ומבטלי מחיצות, א"כ כיון דבלי הבקיעה הרי צוה"פ מחיצה גמורה, וא"כ נעשה כלו כרשות אחת, וא"כ ודאי שמצרפין את חלקי העומד מכמה מקומות להיות עומד מרובה על הפרוץ, מאחר דהיא רשות אחת. וזהו גם לפי סברת החזו"א בס"ק כ"ג.

ואין לומר דבקיעת רבים מבטלת את הצוה"פ וממילא הוי מקום האסור, ושוב א"א לצרף שני חלקי מחיצות משתי רשויות. זה אינו, דהכלל הוא דבתחילה אנו חושבים על כח המחיצות בלי הבקיעה, וממילא א"א להבקיעה לבטלו, דהרי מטעם זה מהני צוה"פ לפירצה יותר מעשר ומצרפים עי"ז שתי מחיצות להיות עומד מרובה על הפרוץ, ואין אומרים דבתחילה תתבטל הצוה"פ ע"י בקיעת הרבים, ושוב לא יהיו מחיצות מאחר שהן פרוצות יתר מעשר. וע"כ דאנו אומרים להיפך, מאחר דבלי בקיעה הרי הצוה"פ מצרפת שני חלקי מחיצות ונעשה עומד מרובה על הפרוץ, שוב א"א לבקיעת רבים לבטלה.

No comments:

PART 3: THE TRUTH REGARDING THE STAMFORD HILL ERUV

Their argument: But the Mishnah Berurah argues that most poskim uphold asu rabbim u’mevatlei mechitzta , so according to most poskim the...