Thursday, August 04, 2011

Arichas Shulchan HaLevi: Rejoinder to HaGaon HaRav Belsky Shlita, Part 1

הקדמה
 עריכת שלחן הלוי

תשובת הגר"י בעלסקי שליט"א בענין תיקון עירובין בעיירות גדולות שדרים בה יותר מס' רבוא, שהדפיס זה מקרוב בספרו החדש "שלחן הלוי" (פרק י"א) בלשון הקודש, הוא מהדורה מורחבת לתשובתו שהדפיס בספרו בשפת אנגלית.
    הגר"י בעלסקי ידוע ומפורסם בגולת אמריקה, ובספרו זה שהופץ לאלפים, פרסם את דעתו השלילית נגד תיקון עירובין בעיירות גדולות, ובתשובתו זו האריך פי כמה וכמה מכל שאר תשובותיו בעניניו השונים.
    אכן דבר גדול עשה בעמיו הגר"י בעלסקי בתשובתו זו, כי עד הנה נשארו כמה וכמה "נבוכים" שנמנעו לסמוך על היתר הטלטול בעירוב, כי לא נחתו לברר מה היתה מסורת ההוראה הנהוגה בעיירות הגדולות, וע"כ החליטו ד"שב ואל תעשה עדיף". אך מעתה שהעלה על שלחנו החדש את כל טענותיו השליליים, נפתחה האפשרות להשיב עליהם, אחת לאחת, מבלי להשאיר לנבוכים שום ספיקות ופקפוקים.
    ברם חזינן ב'הלכתא רבתא דשבתא' פליאה נשגבה, מדוע מחלוקת תורנית זו שונה משאר המחלוקות ההלכתיים שבתורה, שאלו מתירים ואלו אוסרים, אלו מקילים ואלו מחמירים, שכנהוג כל אחד סומך על מורו ורבו בהוראת איסור והיתר, מבלי שום התגודדות. משא"כ בהלכות עירובין נראים הדברים כאילו אין רשות לרב ומורה צדק פלוני להורות אחרת ממה שפוסק רב ומו"צ אלמוני. ומדוע לא יצא הקצף בעניני מקוואות, או בעניני שחיטה וניקור, שמנהגי הוראותיהם אינם דומים זה לזה, והנה על מצות תיקון עירובין מקימים קול צווחה, בהתפרצות זעם וחימה, עד כדי מקלליה מות יומת ר"ל.
    התירוץ הוא פשוט, דבעירובין עסקינן ב"רשויות"! דהיינו מיהו כאן ה"בעלים" על השכונה, ותו לא מידי.
    וכבר הגדיר זאת בחכמתו הגאון הגדול רבי מיכאל דוב ווייסמאנדל זצ"ל כמה שבועות סמוך לפטירתו, כאשר נכנסו אליו קבוצה מתלמידיו לבקרו בבית החולים, ובין השיחים הציע הגאון שאלה לתלמידיו: היודעים אתם מדוע עדיין לא נתקן עירוב בברוקלין? ומניה וביה השיב בלישנא חכימא: "הסיבה היא: כי על עירוב יש רק "ברכה אחת"... ועדיין לא הוחלט מי מהרבנים יתכבד בברכה זו..." (מפי תלמידו הרבני הנגיד מו"ה נחום הירש הי"ו ממונסי שהיה נוכח בין המבקרים).
    כאמור האריך הגאון בעל שלחן הלוי שליט"א בתשובתו זו, להראות את הצד השלילי שבשלילי, מבלי להעלות על דעת הקוראים שיש בכלל איזה צד חיובי ומעלים לגמרי את ההשקפה הטהורה של גדולי דורות הקודמים שהשתדלו לעשות כל טצדקי לתקן עירובין (אף אם נזקקו לסמוך עצמם על קולות ע"ג קולות בהשתמשם על עמודי הטעלעגראף), כי מבלי עירוב כמעט לא שייך להשמר מאיסור הוצאה החמורה, כמבואר היטב ב"קונטרס התשובות" (סימן א) שבסוף ספר "טהרת ישראל" (ווארשא, תרפ"ג) דמונה שם כמה וכמה מכשולות - המצויים אף בזמנינו, עי"ש בעמודים 252-251), שע"כ אין לשהות בשבת מבלי עירוב אפילו שעה אחת, כי הוא צורך גדול ושעה"ד. וכ"ש בזמנינו שאין צורך כלל לסמוך על שום קולות, והעירוב דידן הוא למהדרין מן המהדרין.
    וסימן לדבר שמחלוקת זו אינו לשם שמים, מדחזינן תוצאותיה בריש גלי שאפילו בעיירות הקטנות נמנעים רבנים חרדיים מלהזדקק לבדוק את כשרות העירובין ברחבי ארה"ב, שרובם נבנו לפני הרבה שנים ע"י הרב הגאון רבי שמעון איידער ז"ל תלמיד בעל האג"מ זצ"ל, ומאז פטירתו נזנח מאד בדיקת כשרותם והמכשלה מרובה, ואין ספק שמערכה זו היא הגורם לכך, כי מצוות "עירוב" נהפך אצלם למושג של גנאי ר"ל, עד שאין זה מכבודם (ס'פאסט ניט) של הרבנים החרדיים להזדקק לבודקם, בו בזמן שתפקיד זה של בדיקת כשרות העירובין היה מוטל מאז ומקדם על רבני העיר, כמו כשרות השחיטה והמקוואות. והרי לנו דוגמא ממכשלת העירובין של השכונות החרדיות בלייקוואד, כל שכונה בפני עצמה (חתיכות חתיכות) שחלקם הגדול אין עליהם פיקוח והשגחת רבנים כראוי, והמכשלה מצויה.
    לאור כל הנ"ל ראינו לנכון ולנחוץ לערוך שולחן נגד, זה לעומת זה, להראות את צד השני של המטבע - שטבעו חכמים, למען ידעו שמנהג "מסורת ההוראה" של רבותינו פוסקי הדורות, הי' לתקן עירובין בכל תפוצות ישראל, אף בעיירות גדולות מרובות באוכלוסין יותר מס' רבוא. והרי תורה היא וללמוד אנו צריכין לדעת ולהבין יסודות טעמיהם ונימוקיהם.
    ולא מבעיא שסברותיו והמצאותיו של בעל שלחן הלוי הם מנוגדים מכל וכל לדעת פוסקי הדורות הקודמים כמו המשנה ברורה והערוך השלחן, אלא הם מנוגדים אף לדברי גאון דורינו בעל אג"מ זצ"ל, למרות שכביכול מדבר וכותב בשמו, כאשר יראו ויווכחו עיני הקוראים.
    אשר על כן, העתקנו מתשובתו הנ"ל כל קטע וקטע בפני עצמה שיש עליה השגה או פירכא, והשתדלנו להעיר עליה כיד ה' הטובה, מבלי שום משוא פנים בהלכה. ואם אשתמוטי קא משתמיט איזה לשון ביקורתי הנראית כזלזול בכ"ת, אין זאת אלא תגובה טבעית על דברי הזלזול והבזיון מצד כ"ת נגד כמה וכמה מורי הוראה בישראל, שכ"ת הפליטם בפני תלמידי הישיבה, בהזכירו את שמותם של הרבנים, בתוספת כינויים של גנאי, שאין לך אח וריע בזלזול וחילול כבוד רבני ישראל, באשר כל "חטאם" שאינם סוברים בהלכה כדעתו, ועכ"ז עמו הסליחה על שהכריחנו למחות נגדו, עכ"פ בדברי תורה.


או"ק א
וזה לשון הגר"י בעלסקי שליט"א:
רשות הרבים דאורייתא אי אפשר לערבה בצורת הפתח בלבד, וצריך שיהיו לה מחיצות גמורות וגם שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה.

אמת, אך:
הואיל ורוב הפוסקים ס"ל שצוה"פ מועיל מן התורה לרה"ר, הרי דלאחר שתיקנו צוה"פ, א"כ כל הנידון אינו אלא מדרבנן, ובמלתא דרבנן סגי כל צד וספק להיתר 
    ואלו הם הפוסקים שצוה"פ מועיל מה"ת: פמ"ג בספרו ראש יוסף (שבת ו ע"ב), שו"ע הרב (או"ח סימן שס"ד סעי' ד), הגר"ח מוואלוז'ין (בריש ספר אוצר רבי חיים ברלין - שו"ת נשמת חיים), גאון יעקב (עירובין יא ע"א), צמח צדק (עירובין סוף פרק ה), אשל אברהם (סימן שמ"ה), שו"ת ישועות מלכו (או"ח סימן כ"א), שו"ת אבני נזר (או"ח סי' רע"ג או"ק טז, וסי' רע"ט או"ק ב, רפ"ט או"ק ב), ערוך השלחן (או"ח סימן שס"ד סעי' א), שו"ת לבוש מרדכי (או"ח סימן ד).

וזה לשון הגר"י בעלסקי שליט"א:
ואיזוהי רשות הרבים, מפורש בגמ׳ שהיא דרך הרחבה ט״ז אמות (שבת צט ע״ב). ורש״י במס׳ עירובין (ו ע״א ד״ה רשות הרבים) כתב דבעינן גם ״עיר שמצויין בה ששים רבוא״. והסכימו עמו התוס׳ שם (ד״ה רשות הרבים), ועוד רבוותא מן הראשונים.

אכן, אך יש להעיר:
א) מה שהזכיר רש"י "עיר", יתבאר היטב להלן (באו"ק ד') דאין זה כפשטות דבריו, כי מהבנת דברי הראשונים והאחרונים, תליא בדריסה על רחוב העיר דייקא, ולא על דיורי העיר. 
     ב) מקור דברי רש"י הוא מאילנות גדולות, הלא הם רבותינו הגאונים, ובראשם רבינו הבה"ג, כמבואר בתוס' (עירובין ו ע"א) וז"ל: "וכן יש ב'הלכות גדולות' דבעינן דריסת ס' רבוא". וכן הזכירו הרמב"ן (עירובין נט ע"א) דב'הלכות גדולות' נמצא כן, והרי הדבר תלוי באילנות גדולות" (עי' כוונת הרמב"ן בזה בשו"ת בית אפרים סוף סימן כ"ז), וכן נזכר הבה"ג בחידושי הר"ן (שבת ו ע"א), ובמהר"ם מרוטנבורג (פסקים עירובין אות ט), ובתוס' הרא"ש (עירובין ו ע"ב). ומלבד הבה"ג הזכירו עוד גאונים שיטת ס' רבוא, והם רב עמרם גאון (הלכות פסוקות מן הגאונים, סימן ע), רב שר שלום גאון (חמדה גנוזה סימן ע ושערי תשובה סימן רט), וספר העתים (אות רו) בשם גאון.
     וידועים דברי התוס' (חולין מד ע"א ד"ה כדי תפיסת היד) שדברי הבה"ג הם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם, וכן כתב הרא"ש בשם הראב"ד (ברכות פ"ד אות יד), ובש"ך (יו"ד סימן כה ס"ק ב) וז"ל: וכמה מצינו שהתוס' וכל הפוסקים חששו לדברי בה"ג אפילו היכא דלא מסתברא טעמיה, אפילו להקל, מפני שכל דבריו דברי קבלה".
    ג) תימה, איך מתעלם כ"ת דיש עוד תנאי יסודי לרה"ר, והוא "מפולש ומכוון מעבר לעבר", דמבלעדי תנאי זה, לא הוי רה"ר. ולהלן באו"ק ו' יתבאר העלם דבר זה מחמת "סיבות מסויימות"!! 

וזה לשון הגר"י בעלסקי שליט"א:
לעומת זאת, רבים מן הראשונים נחלקו על זה וס״ל דלא מצינו בשום מקום בתלמוד דבעינן ס׳ רבוא בעיר כדי שיחשב רה״ר, וע״כ כל מקום שהוא רחב ט״ז אמות ה״ה רה״ר מדאורייתא. (עי׳ ב״י או״ח סי׳ שמה, שהביא בקצרה הדעות בזה).

אמת, אך כבר נמנו וגמרו בדורות האחרונים:*
דרוב בנין ורוב מנין של הראשונים (42 נגד 11) נקטו דבעינן ס"ר לרה"ר, הלא הם:  
א. הלכות גדולות (בה"ג)  ב. רב עמרם גאון  ג. רב שר שלום גאון  ד. גאון המובא בספר העתים ה. רש"י ו. תוספות ז. האשכול ח. המנהיג ט. ספר התרומה י. סמ"ג  יא. ספר העיתים יב. ראב"ן  יג. פסקי הרי"ד יד. רוקח טו. ראבי"ה  טז. ריא"ז  יז. אגודה  יח. ריבב"ן  יט. אגור כ. מהרמ"ק כא. רבינו ירוחם כב. אור זרוע  כג. פסקי מהר"ח או"ז כד. מהר"ם מרוטנבורג כה. סמ"ק כו. צידה לדרך כז. מחזור ויטרי  כח. העיטור כט. רא"ש  ל. הגהות אשר"י לא. ספר הנייר לב. הגהות מיימונית לג. מרדכי  לד. אורחות חיים לה. טור  (ובנוסף יש עוד גאון וכמה ראשונים שכתבו דלית לן רשות-הרבים בזמן הזה: לו. רב פלטוי גאון לז. שבלי הלקט לח. תניא רבתי לט. ריקאנטי  מ. מהרי"ל  מא. לקט יושר  מב. תוס' ישנים.
*כמבואר ב"ערוך השלחן" (סימן שמ"ה סעי' י"ז) וז"ל: "והנה מפרשי השו"ע (ט"ז ומג"א) כתבו דרוב הפוסקים סוברים כשיטה זו (דבעינן ס' רבוא), האמנם אחד מהגדולים בדור שלפנינו (ה"ה המשכנ"י) הרעיש העולם על העירובין שלנו והראה בעליל שהאוסרים הם הרבה יותר מהמקילים, אך מפרשי השו"ע לא ראום, כי לא נדפסו בימיהם", עכ"ל, עד"ז חזינן שאכן הופיע רוה"ק בבית מדרשם של מפרשי השו"ע רבותינו המ"א והט"ז, כי בדורות האחרונים נתגלו עוד  כמה וכמה ראשונים שלא נדפסו בזמנו של המשכנות יעקב ואף לא בדורו של המשנה ברורה.

וזה לשון הגר"י בעלסקי שליט"א:
ושנים מגדולי הפוסקים אחרונים הלא המה המשכנות יעקב והבית אפרים, נחלקו הלכה כמי. המשכנות יעקב (בשו״ת שלו, סי׳ קכ-קכב), ס״ל שיש להחמיר, ולהחשיב כל רחוב הרחב ט״ז אמות כרה״ר אף אם אין ס״ר בעיר. לעומת זאת הבית אפרים (שו״ת, סי׳ כו), פסק להקל כרש״י ותוס׳ שאין להחשיב רה״ר עד שיהיו ס״ר בעיר.

אחר המחילה, מחלוקת זו אינה בגדר "ספק השקול":
דהרי אנו בני אשכנז גרירן בתר הרמ"א ז"ל (או"ח סימן שמ"ו ס"ק ג') שפסק להלכה דלית לן רה"ר בזמן הזה וכל רשויות שלנו הם כרמלית, והוא משום דאין מצוי ס' רבוא בוקעין. ולמעשה שיטת הי"א נתקבלה אצל כל גדולי הפוסקים, כמבואר בשו"ת מהרי"ט צהלון (סימן רנא הובא בשערי תשובה), ושו"ת מהרי"ט (ח"א סימן צד), ושו"ת פני יהושע (סימן טו) ופני יהושע (שבת דף ה), שו"ת בית אפרים (סימן כו), שו"ת ישועות יעקב (סימן שמ"ה סוף ס"ק ד), שו"ת הרי"ם (או"ח סימן ד), שו"ת מהר"י אסאד (או"ח סימן נד), שו"ת מהרש"ם (ח"א סימן קסב וח"ג סימן קפח, קצח), שו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סימן י), כף החיים (סימן שס"ד אות א), חזון איש (סימן פו או"ק טו).
     וכן כתב בשו"ת ישועות מלכו (או"ח סימן כא) "כבר נהגו לסמוך על שאין רשות הרבים בזה"ז, והוא דעת בה"ג ורש"י ותוספות (עירובין נט.), ומי הוא זה שיתחזק לבטל המנהג שנהגו זה כמה מאות שנים".
      ואכן כך הורה פוסק דורנו הגאון הגדול בעל שו"ת אגרות משה ז"ל (באו"ח ח"ה סימן כד) דנוהגין בהחלט כשיטת הי"א, וז"ל "צריך להבין מה שנשים נוהגות היתר בלבישת בתי ידים ברחובות שבמדינתינו וכו', משום דבמקומותינו נוהגין בהחלט כרש"י שליכא דין רשות הרבים כשאין בוקעין ס' ריבוא".

וזה לשון הגר"י בעלסקי שליט"א:
ואף שהמשנ״ב כתב כמה פעמים שבעל נפש יחמיר על עצמו (עי׳ סי׳ שמה ס״ק כג, וביה״ל שם ד״ה שאין. ובסי׳ שסד ס״ק ח וביה״ל שם ד״ה ואחר), המנהג ברוב הקהילות היה לסמוך לקולא, שחייב להיות שישים רבוא כדי שתחשב רשות הרבים דאורייתא.

אכן, ובדידן ההיתר מרווח ומחוור אף לבעל נפש:
ומה שכתב המשנ"ב דבעל נפש יחמיר לעצמו, הוא משום דנמשך בזה אחר המשכנ"י (שהעתיק דבריו בביאו"ה ד"ה וי"א) שעפ"י מניינו רוב ראשונים לא סברו כדעת רש"י, והאוסרים הם רבים מן המקילים. אך לאור שחזר ונתברר בתקופתינו שדעת המתירים המה הרבים, וכדברי הט"ז והמג"א,  ובפרט דאיכא רוב גדול מאד (42 נגד 11) דקאי בשיטת הבה"ג ורש"י והתוס' דלית רה"ר מבלי דריסת ס' רבוא, א"כ פשוט דהיתר הטלטול בצוה"פ הוא מרווח ומחוור אף לבעל נפש [וזהו מלבד שאר תנאי רה"ר שאינם קיימים ברחובותינו, וכדיתבאר להלן, וכדברי המ"ב עצמו בביאו"ה (שם) בשם האלי' רבא שבמקום שיש עוד (אפילו רק) "צד" להקל, אף בעל נפש יכול לסמוך על שיטת הי"א].
     ועוד, חובה להזכיר טענת הגאון רבי ישראל יעקב פישער זצ"ל בספרו שו"ת אבן ישראל (ח"ח סימן לו) וז"ל "משנה ברורה הביא דברי המשכנות יעקב, ולא ראה דברי הבית אפרים שהוכיח דלא כן הוא, וכן נקטו גדולי הפוסקים כשיטת רש"י, המג"א והט"ז והפמ"ג ושו"ע הרב, דמעיקר הדין נקטינן להקל, וכ"כ שם בסוף סימן לז: "לרוב הראשונים אין רשות הרבים דאורייתא אם אין בעיר ס' רבוא כמו שהאריך בשו"ת בית אפרים, והמשנ"ב לא ראהו, ולא הביא רק דברי המשכנות יעקב". וכבר כתבו כן בספר תולדות שמואל (ח"ג מצוה ל"ב סימן פ"א או"ק ז ובסימן פ"ו או"ק ח), ובשו"ת בית אב (ח"ב ס"ה) שהמשנה ברורה לא ראה את דברי הבית אפרים.
ואכן מוכח כן מהמשנ"ב עצמו בהל' ברכת הפירות סימן ר"ח סעי' ט, וז"ל המשנה ברורה בביאו"ה שם ד"ה אינו מברך: "עי' בשערי תשובה שכתב וכו' ולא ביאר טעמו [וספר בית אפרים שלו אין בידי]". ובכאן 'סילוק השולחן' על או"ק א'.

או"ק ב

וזה לשון הגר"י בעלסקי שליט"א:
הצדדים הקלושים להתיר: עד לדור האחרון לא היה בשאלה נפק״מ למעשה, כי לא היו אז ערים כה גדולות כמו שהיו מצויים ברחבה בזמן הגמ׳, אבל בתקופה מאוחרת יותר, כאשר גדלו הערים הגדלות והיה לחזון נפרץ שיש ערים שדרים שם שישים רבוא, טרחו למצוא טעמים וסיבות להתיר את העירוב גם בעיר גדולה, ולמצער לומר על חלקים מסויימים של העיר שלא נחשבים לרשות הרבים דאורייתא.


דברי כ"ת שליט"א בתיאור גודל הערים עד הדור האחרון, המה מופלאים:
דהנה מה שכתב ש"עד לדור האחרון לא היו אז ערים כה גדולות כמו שהיו מצויים ברחבה בזמן הגמרא", המה מוכחשים מכמה וכמה פוסקים:  א. החכם צבי (סימן ל"ז) וז"ל "אינגלטריה (ענגלאנד) שהיא ארץ רחבת ידים ויש עליה כמה סרטיות ופלטיות בתוכה דדרסי בה רבים ואולי ס' רבוא". ב. היעב"ץ (במור וקציעה סימן שס"ג) וז"ל "שהים במקום הנמל שספינות רבות עוברות שם, כגון אמשטרדם ולונדון שאפשר ששים רבוא בוקעים בנמליהם, יהא לו דין רשות הרבים". ג. הבית אפרים (בסימן כ"ו) וז"ל "דאף הפוסקים דתלו טעמייהו שאין ר"ה משום שאין רחב י"ו אמה ולא הזכירו ס"ר, לפי שהי' מצוי שם כמה עיירות גדולים במדינת אשכנז וצרפת ואינגלטירא שהי' בו ס"ר כגון עיר הגדולה פאריז לונדן ווינא ופפד"מ ועוד רבים כהנה כרכים גדולים אשר המה רוכלי העמים ומרובה באוכלסין מאוד". ד. האשל אברהם (סימן שמ"ה סעיף י"ד) וז"ל "והרבה מקומות יש בהם ששים רבוא בוקעים בכל יום". ה. הדברי מלכיאל (בח"ד סוף סימן ה) וז"ל "נהגו לערב בכרכים גדולים מאוד, ולא חששו למה שיש שם ס' ריבוא". ו. הנשמת חיים (סימן כ"ט) וז"ל "העיר אדעסא נודעת לרבתי עם, רוכלת העמים, ויוכל היות שס' רבוא בוקעים בה". ז. האחיעזר (ח"ד סימן ח) וז"ל "והנה בודאי נראה שפאריז היא רה"ר גמורה מה"ת, שיש בה ששים רבוא בוקעים". ח. האגרות משה  (באו"ח ה סימן כ"ח או"ק ה) וז"ל "ומווארשא שעשו שם עירובין, אף שהיה כרך גדול ידוע לפי חשיבות כרכים גדולים שברוסלאנד ופולין לא היו בה ס' רבוא ברחובות שהוא רק בעיר שדרים בה ערך קרוב לשלושת מיליאן נפשות, ועוד.

וזה לשון הגר"י בעלסקי שליט"א:
אולם כל הטעמים והתירוצים שנאמרו בזה להתיר אין להם יסוד, כפי שיראה הרואה.

אכן נעיין בדברי כ"ת ונשתדל לדון בהם כהלכה ללא שום משוא פנים.

וזה לשון הגר"י בעלסקי שליט"א:
יש שחדשו סברא שלמדרכה [sidewalk] יש דין אחר מאשר באמצע הכביש, מפני שהמדרכה נחשבת ״צידי רשות הרבים״. אולם אין שום ממש בסברא לומר שהמדרכה היא צידי רשות הרבים, כי הגדרת ״צידי רשות הרבים״ היא, שה״צידי״ הוא חלק של הרשות הרבים, אלא ״שאין תשמיש אותו מקום נח לעבור ולהשתמש בו הרבים דרך הלוכם״ (לשון הרשב״א בעבודת הקודש בית נתיבות שער ג סי׳ א). וזהו מקום ״סמוך לכתלים שאין דרך בני אדם לעבור שם ולהתחכך בכותלים״ (לשון רש״י כתובות פו ע״ב ד״ה צידי) - וכן כיוצא בזה נמצא למכביר בלשונות הראשונים. והלא הסיבה היחידה שיש מדרכה היא כדי שיהיה יותר קל ללכת, ושתנועת כלי הרכב לא תפריע להילוך הרבים - ואיך יעלה על הדעת להגדירו ״כצידי רשות הרבים״.

אמת ויציב ונכון, אבל:
מעולם לא שמענו טענה זו מהרבנים התומכים בהעירוב, אפילו בתורת "סניף" להיתר. ואם זכרוננו אינו בוגד בנו, טענה זו דוקא נשמעה בהקלטת (טייפ) שכ"ת השמיע לתלמידיו בישיבת תו"ד בשנת תש"ס, בהנוגע לרחוב 48 (הנקרא Bobov Promennade ) כהיתר (כביכול) על צוה"פ שתיקנו על המדרכה.

וזה לשון הגר"י בעלסקי שליט"א:
עוד אומרים, שישנם רחובות צדדיים שאינם נקראים רשות הרבים, והתעלמו לגמרי מהדין שמבוי המפולש בשתי יציאותיו לרשות הרבים נחשב לרשות הרבים, ואין בזה שום מחלוקת.

לא זכינו להבין דבריו המופלאים:
ממה נפשך, לאלו הנוקטים שהס"ר תלוי באוכלוסי העיר, כל ענין זה אינו נוגע כלל, כי כל העיר הוא רה"ר. ומאידך רוה"פ הנוקטים שהס"ר תלוי בדריסה על רחוב העיר, סוברים שגם המבוי המפולש מן הצד צריך להיות בעצמו ס' רבוא, "ואין בזה שום מחלוקת". ולא עוד, דהנוקטים שהס"ר תלוי בדריסה על רחוב העיר, לא יתכן כלל שהמבוי יפולש לרה"ר, כי הרי אין רחוב שיש עליה דין רה"ר. 

וזה לשון הגר"י בעלסקי שליט"א:
ויש מי שהפליג לטעון שמאחר ומצד ״דינא דמלכותא דינא״ על כל אחד לעצור ב״אור אדום״, לכן נחשב ה״אור אדום״ כמו חומה המפרידה בין רחוב אחד לשני. ועל יסוד רעוע זה וכיוצא בו רוצים להעמיד את כל ההיתר לעירוב בערים הגדולות.

אחר המחילה מכ"ת, כבר הורו לנו חז"ל דבמקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב:   
א) מדוע מסתיר, כאן, את "מי שהפליג"? בעוד שכ"ת מזכירו בעצמו להלן (באו"ק ה') דה"ה כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל. ב) מאחר שכ"ת יודע מיהו אותו גדול,  ואפילו הסתייע בדבריו (להלן באו"ק ה'), והאיך מזלזל כ"כ בענין נימוקו (אור אדום) עד כדי כך שאין בו שום ערך אפילו להתייחס עליו??? ג) הואיל וכ"ת יודע מקור מוצא הנימוק הנ"ל, האיך שותל טעם זר בדבריו (כמו "חומה המפרידה") שמעולם לא יצא מפי קדשו ולא מתחת קולמוסו, בעוד שכ"ת הרי ראה מפורש באותה תשובה שטעמו ונימוקו הוא מצד "עיכוב הפילוש", ומתבסס על יסוד שכתבו כמה מגדולי הפוסקים (אשל אברהם, שו"מ, אבנ"ז) דכל עיכוב בפילוש מבטל רה"ר. ד) בתשובתו הנ"ל כתב מפורש כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל על נימוקו זה דהוא סניף ו"צירוף" ולא יסוד, ובא כ"ת ומהפך הקערה על פיה וזועק ד"על יסוד רעוע זה וכיוצא בו רוצים להעמיד את כל ההיתר לעירוב בערים הגדולות", הרי אין לך חילול ש"ש וכבוד התורה וחכמיה יותר מזה.

וזה לשון הגר"י בעלסקי שליט"א:
סברות כמו אלה המשמשות פעם אחר פעם בבניית עירובים בערים הגדולות, הן סברות קלושות שבשום תחום אחר של הלכה לא ימצא מי שיעז להשתמש בהן - מלבד כשהוא נוגע בדין ברשות הרבים - שהוא מהאיסורים היותר חמורים בתורה (עי׳ בסוף דברינו).

מה נאמר ומה נדבר:
"סברות התורה" כמו אלה שהזכירו רבותינו גאוני עולם, כהאשל אברהם, השואל ומשיב, והאבני נזר, ועוד ועוד, פשיטא דשקולים יותר מסברות כרסיות עצמיות, כי טובה צפרנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. ובכאן 'סילוק השולחן' על או"ק ב.

No comments:

PART 3: THE TRUTH REGARDING THE STAMFORD HILL ERUV

Their argument: But the Mishnah Berurah argues that most poskim uphold asu rabbim u’mevatlei mechitzta , so according to most poskim the...