Sunday, October 18, 2020

Part 1: Rebuttal to the Laws of an Eruv - Hebrew Section

 

הרב יואל הלוי ראזנער
מח"ס מנחה עריבה על עניני עירובין


קונטרס

מנחה עריבה

 

בענין עומד מרובה שמחיצותיו מסתובבות הנה והנה ואינו עומד בקו אחד אם יכול להתיר את הפרוץ שאצלו מדין פתח

וביאור שיטת החזו"א בעניני צירוף מחיצות עומד מרובה[1]

פרק א'

הנה, החזו"א סימן ס"ה ס"ק מ"ה האריך הרבה בציורים שונים בענין מחיצות הנעשות באופנים מעוקמים, אימתי הן מתירות את הפרוץ מדין עמוד מרובה ואימתי אין הן מתירות. וכתב שם החזו"א באות י-טו דמחיצות המתעקמות באופנים כאלה[2] (א) הם מתירות את הפרוץ מדין עומד מרובה על הפרוץ. ודבריו מבוססים על מה שבירר לעיל ס"ק ל"ו, שיכולים לצרף שני חלקי מחיצות לעשות עומד מרובה על הפרוץ.

והנה, ראיתי בקונטרס אחד בלשון הקודש, ונקרא 'ביאורים', שנדפס בסוף ספר בשפה האנגלית (THE LAWS OF AN ERUV) בשם הלכות עירובין זכרון אברהם דוד, שכתבו לערער על פסקי החזו"א ולעניות דעתי כל דבריהם אינם נכונים, כאשר אבאר בס"ד.

ביאור דברי הגר"ח והחזו"א בדין פתח הנעשה ע"י עומד מרובה

בסימן ה' כתב דיש מחלוקת החזו"א עם הגר"ח בהבנת עומד מרובה על הפרוץ, דבחידושי הגר"ח על הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות שבת הלכה ט"ז כתב דעומד מרובה מהני משום שרוב העומד שבמחיצה פועל על מקום הפרוץ לתת לו שם פתח. והביא הקונטרס סמוכין שכן דעת הגר"ח, ממה שכתב שם בחידושי הגר"ח שפתח זה שנעשה ע"י עומד מרובה דיש לו דין מחיצה לענין כמה דינים. ומבואר מזה שחלק הפרוץ יש לו שם פתח ממש ולא רק שאינו פירצה.

וכתב הקונטרס הנ"ל דדעת החזו"א בליקוטים סימן ד' ס"ק ה' היא דאין צורך כלל שיהיה לפירצה דין פתח כדי לדון בו משום עומד מרובה, אלא העומד לבד סגי לגדור את הרשות. והא דצריך שלא יהא יתר מעשר הוא שלא יהא מפסיד את הסתימה. וכתב הקונטרס דנחלקו בזה הגר"ח והחזו"א, דלדעת הגר"ח צריך לדין פתח כדי להשלים את דין המחיצה, ולדעת החזו"א הוא דין שלילי, דהעיקר הוא שלא יהא לו פירצה.

וכתב הקונטרס דדעת האבני נזר (סימן תס"ה) כדעת הגר"ח וכן דעת הדברי יחזקאל, וגם באבן האזל הלכות סוכה הבין כדברי הגר"ח, דהא דמהני עומד מרובה הוא משום דהאוירים נעשים כפתחים.

והוסיף הקונטרס הסבר, דלדעת החזו"א אין ענין עומד מרובה כעין גוד אסיק, שממשיכים את הכותל ע"פ הפירצות, דאין דין עומד מרובה על הכותל אלא על הרשות, אבל לדעת הגר"ח העומד הוא דין בכותל, שהעומד סותם את הפירצה ע"י זה שנידון כפתח.

והנה, לפי הקדמה זו כתב בהקונטרס שיש לדון במה שכתב החזו"א סימן ס"ה ס"ק ל"ו שהעומד מרובה שנעשה משני חלקי מחיצות שאינם עומדים בקו אחד בציור כזה (ב), ונדפס שם בלוח הציורים בסוף הספר ציור לב לג לד לה, דנידון משום עומד מרובה. וכתב החזו"א טעמו דהוי כאילו נמשך קו מקצה האחד להשני, עי"ש בדבריו.

וכתב ע"ז בעל הקונטרס בעמוד 423 דמה שס"ל להחזו"א כן הוא משום דאזיל לשיטתו, דלדעתו כל הצורך בעומד מרובה הוא רק כדי לגדור את הרשות, ע"כ אין חילוק אם המחיצות הולכים בקו ישר, אבל לפי דעת הגר"ח, שהעומד מרובה עושה את הפירצה כפתח, א"כ מסתבר שזה דוקא כששני חלקי הכותל נידון ככותל אחד, אבל אין יכולים לצרף שתי מחיצות לעשות את הפרוץ כפתח, כיון שאין העומד בקו אחד עם הפירצה. זהו תוכן דבריו.

ולענ"ד כל דבריו אינם, ואין שום הוכחה מדברי החזו"א הנ"ל דהעומד מרובה הוא על הרשות, ואין שום הוכחה מדברי רבינו חיים הלוי דהעומד מרובה פועל על מקום הפירצה. דהנה, בדברי החזו"א ליקוטים סימן ד' ס"ק ה' שהביא שם כתב וז"ל: "והא דתנן ט"ו ב' כל פירצה שהוא כעשר אמה הרי הוא כפתח לישנא בעלמא הוא ואין ר"ל דיש כאן כח סתימה בהאי פירצה דודאי בלא צו"ה לאו פתח הוא אלא ר"ל כח עומ"ר סותם את הרשות והפרצה נחשבת כפתח וכלפי זה שאמרו חכמים דיתר מעשר מפסיד את הסתימה אמרו דעשר מקרי פתח" עכ"ל. וא"כ נהי דלהחזו"א אין צריך שיהא לו דין פתח שיהא מתיר את הפירצה, טעמו הוא משום דנחשב הפירצה כסתומה ממש ע"י דין עומד מרובה, כאילו נמשך כותל ממש במקום הפירצה, כמ"ש החזו"א דכח עומד מרובה סותם את הרשות. ומש"כ החזו"א דאין ר"ל דיש כאן כח סתימה בהאי פירצה, כונתו לומר דאין כח סתימה מחמת דין פתח, אבל ודאי שיש כאן כח סתימה מחמת שהוא ככותל ממש.

וא"כ אדרבה, לפי החזו"א העומד פועל יותר על מקום הפירצה, כיון שאין זה פתח לבד אלא כותל ממש. וא"כ אם נימא דהעומד מרובה צריך לפעול על מקום הפירצה, ומטעם זה היה צריך שהעומד יהיה בקו אחד עם מקום הפירצה, יותר היה צריך להיות כן לפי החזו"א, כיון דצריך למשוך שם כותל ממש ולא רק דין פתח. וע"כ דהבין החזו"א סימן ס"ה ס"ק ל"ו דאין שום סברה לומר שהעומד יהא צריך להיות בקו אחד עם הפירצה כדי שיהא מתיר את הפירצה מדין עומד מרובה, ויכולים לצרף שני חלקי מחיצות להתיר את הפרוץ, כמו שאבאר לקמן את דבריו. 

ומה שהביא הקונטרס עמוד 323 מה שכתב החזו"א שם בסוף ס"ק ה' (ד"ה קצרו), דפירצה הנשארת אחר שהעומד מרובה עליה הוא כפירצה ברוח רביעית שאינה פרוצה מן הדין אלא מדרבנן שהצריכו תיקון. ורצה ללמוד מזה דלהחזו"א אין צריך כלל לסתום את הפירצה כשהעומד מרובה. הנה, הוא לא ראה מה שכתב החזו"א שם במכתב (ד"ה והאמת) וז"ל דכיון דאיכא עומ"ר המיעוט מה"ת כסתום וכשם שג' מחיצות סותמין הרוח הרביעית כך עומ"ר סותם המיעוט עי"ש. הרי לדעת החזו"א באמת גם ברוח רביעית נידון הרשות כסתום, דהמחיצות שבשלש הרוחות הן סותמות את הרוח הרביעית. ולזה דימה החזו"א פירצה שבעומד מרובה לפרוץ ברוח רביעית, שבשניהם נידון מקום הפרוץ כסתום.

וכמו"כ אין שום הוכחה מדברי רבינו חיים הלוי דהעומד מרובה פועל שיהיה על הפירצה שם פתח, כאשר אבאר. וכן אין מבואר בדבריו דהפתח צריך שישלים את המחיצה, דאה"נ דמשמע מדבריו דהפירצה יש לה דין פתח ממש, ולא רק שאינו פירצה, דלא כמ"ש החזו"א. אבל הא דצריך לדין פתח הוא רק שהוא לא יפסיד את הרשות שלא יהא בגדר של נפרצה לחוץ, אבל אינו משלים כלל את דיני המחיצות שצריך כדי להתיר את הרשות. א"כ בפרט זה שוין הגר"ח והחזו"א, דהעומד לבד מתיר את הרשות, והא דצריך שהפרוץ יהא כפתח הוא רק כדי להציל את הרשות שלא תהא בגדר של נפרצה לחוץ. וא"כ אם נימא דמצד דיני מחיצות יכולים לצרף שני חלקי מחיצות שאינם עומדים בקו אחד כזה (ב), הדין כן גם לפי דעת הגר"ח, כיון שמצד דיני מחיצות א"צ כלל להשלימו ע"י דין פתח. ודין פתח הוא דין בפנ"ע שלא יהא אוסר את הרשות, ולא כמו שכתב בקונטרס, דלפי הגר"ח דין עומד מרובה על הפרוץ הוא שתהא הפירצה כפתח, והוא דין בהכותל ולא בהרשות, דזה אינו, דנהי דצריך שיהא לו דין פתח ממש, מ"מ אין זה דין בכותל אלא הוא דין שהרשות צריך שתהא מוגדרת בפתח במקום הפרוץ.

ונעתיק את לשון רבינו חיים הלוי, דמשם מוכח כדברינו, וז"ל: "והפשוט בזה הוא דשני ענינים נפרדים הם בעיקרן דפתחים בעלמא אע"ג דדין פתח עלה ופקע מיניה שם פירצה כמבואר בעירובין דף ו' כו' אבל מ"מ אינה בכלל סתימה או מחיצה להתיר ועיקר דין מחיצה והרה"י נעשה ע"י רק ע"י יתר המחיצה העומדת, ושם פתח מועיל רק להפקיע מינה שם פירצה האוסרת, וכו' והיינו משום דתרי מילי נינהו דין עומד מרובה על הפרוץ המועיל להחשב מחיצה ולאשוויה רה"י, וחלות שם פתח המועיל להפקיע מינה שם פירצה האוסרת" עכ"ל.

מבואר מזה להדיא דאין הפתח משלים כלל דין המחיצה לעשותו רה"י אלא שיש דין נוסף דאף שכבר יש די מחיצות וכבר נעשה רה"י, מ"מ צריך שלא תהא נפרצה לחוץ. ומה שדין המחיצות שנעשה ע"י דין עומד מרובה אינו מועיל לזה, י"ל שני אופנים - או משום דדין עומד מרובה שאמרה התורה גדור רובא אינו אומר דהוי כאילו סתום גם במקום הפירצה אלא שאמרה התורה דדי לעשות רה"י במה שגדור רובא, וא"כ אין זה נחשב כאילו יש מחיצה במקום הפרוץ, וע"כ כדי להצילו מהפירצה שבחוץ צריך לדין פתח. או י"ל דאף דמחמת דין עומד מרובה נחשב כאילו יש מחיצה במקום הפרוץ, מ"מ לא סגי בזה שלא יהא נחשב כנפרץ לחוץ, די"ל דרק מחיצה מציאותי מועיל על זה, ולא דין מה שנחשב שיש שם מחיצה, משו"ה צריך שיהא מקום הפרוץ נחשב כפתח.

יהיה איך שיהיה, זה פשוט מבואר מדברי הגר"ח דדין המחיצות של עומד מרובה הוא דין בפנ"ע, שצריך להגדיר את רוב הרשות או רוב הכותל, ואין לו שייכות להדין שהפירצה תהא נידונת כפתח. וא"כ כאשר אנו דנין אם יכולין לצרף שני חלקי מחיצות שאינם עומדים בקו אחד, הנידון הוא רק אם נתמלא התנאי שאמרה תורה גדור רובא. ואין צריך כלל לדון אם הפירצה תהא נחשבת כפתח, דודאי בכל אופן שנתמלא התנאי דגדור רובא ממילא הפירצה נחשב כפתח [וכתבתי זה רק להפקיע ממה שרצה בקונטרס הנ"ל לומר דכיון דהעומד עושה חלות פתח על הפירצה א"א לצרף שני חלקי מחיצות שאין עומד באותו קו שיש הפירצה, אבל באמת אין נפק"מ, דאפי' אם נימא כדבריו דהעומד דוקא עושה את הפירצה לפתח מ"מ אינו בנותן טעם דמשום זה לא יהא יכולים לצרף שני חלקי מחיצות כאשר נבאר].

ולבאר דין פתח שנעשה ע"י עומד מרובה כתב בחידושי רבינו חיים הלוי שם, וז"ל: "ולא זו בלבד וכו' אלא דגם בעיקר השם פתח שבהן חלוקין הן צוה"פ ופירצה פחות מעשר דבפירצה פחותה מעשר כל עיקר חלות שם פתח שבה יסוד דינו הוא מכח דין מחיצה שבצדדין דבזה שיש מחיצה בכל צד וחייל כאן דין מחיצות בזה הוא דנעשה דין הפירצה שהיא חשובה כפתח, וחלות שם מחיצה שיש כאן הוא משוי ליה להחשב פתח" עכ"ל.

עוד שם וז"ל: "וע"כ דזהו החילוק בין היכא דאיכא שיעור מחיצה מן הצדדין אם לא, דבליכא שיעור מחיצה בצדדין דאז לא הוי פתח כלל ע"ז הוא דנאמר הדין דבעינן עומד מרובה על הפרוץ, משא"כ בפסי ביראות דיש בכל צד שיעור מחיצה ויש על הפירצה שם פתח ע"כ לא איכפת לן כלל במה שהפרוץ מרובה כיון דשם פתח ביה, וזהו להדיא כמש"כ דחלות שם שבפרצה הוא רק מחלות דין מחיצה שבצדדין" עכ"ל.

המדקדק בדבריו יראה דלא כתב דנאמרה הלכתא דהפתח נעשה ע"י דין עומד מרובה דוקא, אלא כתב דנעשה ע"י זה שיש "שיעור מחיצה שבצדדין", ועי"ז נעשה הפירצה כפתח. ודין הפתח שנעשה גבי פסי ביראות הוא אותו דין הפתח שנעשה גבי עומד מרובה, אלא דגבי פסי ביראות נעשה כפתח גם גבי פרוץ מרובה כיון דאיכא שיעור מחיצה בצדדין. ונמצאנו למידין מדבריו דיש דין כללי דכל היכא שנגמרו דיני המחיצות כהלכתם שוב נעשתה הפירצה כפתח, בין גבי עומד מרובה ובין גבי לחי ובין גבי שני פסין שמתיר את החצר וכן גבי פס ד' שמתיר את החצר ובין גבי פסי ביראות, בכלהו נעשה מקום הפירצה כפתח. ולא נאמרה הלכתא בפנ"ע גבי לחי וגבי פסי ביראות, אלא אותו דין פתח שנאמר גבי עומד מרובה, אותו דין פתח נעשה בכל מקום שנגדרה הרשות כהלכתה. וא"כ אם הדין נותן שיכולין לצרף שני חלקי מחיצות, ונתקיים הדין דגדור רובא, א"כ ממילא דהפירצה נחשבת כפתח. וזאת, משום דא"צ שהעומד מרובה יעשה את הפירצה כפתח אלא העיקר הוא שיש מחיצה מן הצדדין שהיא כשרה לגדור את הרשות, זה עושה את הפירצה כפתח. ואפי' אם במחיצה סמוך לפירצה תהא רק מחיצה משהו, כמו לחי, מ"מ כיון שהוא מחיצה כשירה והוא גודר את הרשות הוא עושה את הפירצה שבצדדין לפתח. ולו יהא שאותה מחיצה משהו אינה בגדר עומד מרובה, הרי לא גרע מלחי משהו, שג"כ עושה את הפירצה כפתח.




[1] המאמר יצא לאור ראשונה בירחון 'האוצר' גליון מ"ד, אלול תש"פ לפ"ק.

[2] הציורים נדפסו בסוף המאמר.       




No comments:

PART 3: THE TRUTH REGARDING THE STAMFORD HILL ERUV

Their argument: But the Mishnah Berurah argues that most poskim uphold asu rabbim u’mevatlei mechitzta , so according to most poskim the...