Part 4: Meoz U’Mekedem – Exploring the Historical Roots of the Machlokas Regarding Eruvin

יסודי הויכוח שבין שני דרכי הוראה השונים

כאשר מתבוננים בתשובות הני תרי גדולי עולם, מלבד ההבדל הבולט ב"דרך הלימוד" שבין חכמי בראד בגליציא שבפולין ובין וואלוז'ין שבליטא, הרי יש להבחין גם בהבדל היסודי שביניהם ב"דרכי ההוראה", המכריעים דעת תורה והלכה עפ"י כללים השונים זה מזה, עד כי מבין תשובותיהם נראה כי מדברים המה בשפה שונה זה מזה, ומבלי מענה זה לזה על כמה מטענותיהם העיקריים במשא-ומתן שביניהם הנכתב בתשובותיהם.

עד כדי כך, שבהגיע תשובת הבית אפרים, סברו בוואלוז'ין שהמשכנות יעקב הוא זה שניצח[38],[37] ואילו בבראד הי' פשוט שהצדק עם הבית אפרים שפסק ע"פ דרכי ההוראה המסורה והמקובלת.

ולהבנת הדברים, גם מבלי להכנס לגוב האריות בעצם השקלא וטריא ההלכתי שביניהם, חזינן דהמשכנות יעקב בקונטרסו סופר ומונה ראשונים מגדולי אשכנז וספרד, שלדעתו, מהווים יחד "רוב" להכרעת ההלכה דלרשות הרבים די ברוחב ט"ז אמה ולא בעינן "ששים ריבוא בוקעין בו". המשכנות יעקב מעלה טענות ותמיהות על המג"א והט"ז שאינם נוקטים כמוהו דהמחבר פוסק להחמיר כדעה זו. וכן מוסיף המשכנות יעקב עוד ראיות מדיליה לחזק את דעת המחמירים, ומכל טענותיו אלו יחדיו קורא תגר על המנהג הישן דלא ישר בעיניו ולא שפיר עבדי.

מאידך, הבית אפרים בתשובתו חזרה, לאחר שמפלפל בהנחת יסודותיו של המשכנות יעקב בדעת הראשונים, כותב לו וז"ל: "כבר הרימותי ידי והראיתי פוסקים אלו (המצריכים ס' רבוא) כי הם הרבים. וגם כי אנן בתר חכמי אשכנז וצרפת גרירן, שאנו מבני בניהם ותלמידי תלמידיהם, וכל מנהגינו על פיהם ונוהגים כדבריהם במקום שהם חולקים על גדולי ספרד, אף היכא דליכא רובא, וכ"ש בזה דרובא דאיתא קמן קיימו בשיטת רש"י, כאשר הוצאתי במספר צבאם. ואשר חשב ידידי כי הסוברים דלא בעינן ס' רבוא המה הרבים, נהפוך הוא. ואם מעט ואוסיפה כהנה מגדולי האחרונים (ביניהם מונה את רבותינו הב"ח, מהריט"ץ,[39] מהרי"ט, שו"ת פ"י בשם אביו של הש"ך, פנ"י, כנסת יחזקאל), וכבר כתבתי לעיל, שכן הסכמת בעלי השו"ע ומפרשיהם ז"ל ורוב מנין גדולי הראשונים.

הנה כל זאת לענין ה"מנין", ובנוגע למעשה - חוזר הבית אפרים לקיים ולחזק את ה"מנהג הפשוט" - "אחרי שבתרומת הדשן (סימן ע"ג) הביא דברי המרדכי בשם ר"י וכתב דמהר"ם (מרוטנבורג) הוסיף אפילו אין דלתות נעולות, וכתב דהכי נהוג עלמא היתר פשוט - ופסקינן דינים אפומיה (בשו"ע סימן שנ"ז וסימן שס"ה), ודאי שאין לערער ולהרהר אחר המנהג כלל".

על זאת מתגונן המשכנות יעקב ומשיב להבית אפרים וז"ל: "והרבה מעכ"ת להשיב על הדברים האלה, בקול רעם ותרועה, כאילו ח"ו כתבתי לסתור דעת כל הפוסקים... אמרתי אני בלבי יהלמני צדיק חסד... אך מאד נפלאתי על ככה, מאי טעם לא מהפך מר בזכותי, וחלילה לי להפוך דברי אלקים חיים, אבל הדברים נכונים למבין וישרים למוצאי דעת, אין בהם נפתל ועקש", וברוב גודל חריפותו מוסיף וחוזר לעקור הרים ולטוחנן בסברותיו.

ברם על המנהג הפשוט שהוכיח הבית אפרים מהני גאוני תקיפאי קשישאי, דהכי נהוג עלמא היתר פשוט, ודפסקינן דינים אפומיה, שהם יסודות מוצקים בדרכי ההוראה הנהוגים בפולין, ברוסיא, באשכנז ובספרד ובכל ארצות הגולה, על כך המשכנות יעקב לא התייחס כלל בתשובתו השניה.

לעומת זאת חזינן, שהבית אפרים לא ראה לנחוץ להקדיש מזמנו להפריך את ראיותיו העצמיות של המשכנות יעקב נגד שיטת רש"י המקובלת, וכך כותב לו הבית אפרים: "והנה החכם נ"י הביא עוד ראיות, וכולם אין בהם כדי הכרע כלל, והחכם עיניו בראשו, כי לכולהו אית להו פירכא,[40] ולולי כי יאריך הזמן, הייתי מפרש אותם". וע"ז התלונן המשכנות יעקב בתשובתו השניה, "הוד מעלתו העלים עינו הבדולח מלהשיב לי עליהן אף בקיצור, מה עוול מצא בהן שכתב שאין כדאי לטפל בהן".

בו בזמן שעל צירוף דעת גדולי האחרונים שהביא הבית אפרים דסברי כדעת רש"י (הב"ח, מהריט"ץ, מהרי"ט, שו"ת פנ"י בשם אבי הש"ך, פנ"י, כנסת יחזקאל), משיב המשכנות יעקב: "אין להאריך עוד ולפלפל בדברי אחרוני זמנינו, יהיה דעתם איך שיהי', אין הכרעתם מכרעת להקל, כיון שלא פלפלו כלל בעיקר הדין ומקור מחצבתו".

והנה אף שסברותיו העמוקות של הגאון משכנות יעקב, היו חביבין להגאון בית אפרים, כפי שכתב לו: "חדאי נפשאי בפלפולו,יישר חילו", אך מכאן ועד לענין הכרעת הדין, לא ראה בהם הבית אפרים שום תכלית למעשה.

קול נהמת אריות אלו, כקולות מים רבים אדירים משברי ים התלמוד, מציגים בפנינו תמונה ברורה של שני עולמות שונים, המתפלגים בכללי ודרכי הוראה שונים, שבין וואלוז'ין לשאר עלמא, אשר משם נפרדו והיו לשני ראשים, מאז ועד עצם היום הזה:

מחד גיסא אזהרת הגר"א "שלא לישא פנים בהוראה אף להכרעת רבותינו בעלי השו"ע" - מעשה רב (הגר"א) שהחמיר לעצמו ולא טלטל בעירוב, עד שלדעת תלמיד-תלמידו המשכנות יעקב "לא ישר בעיני מאד המנהג הלזה... דלאו שפיר עבדי וחוששני להם מחטאת".

ומאידך גיסא עמידתו האיתנה של הגאון בית אפרים המחזק ומקיים את "הסכמת בעלי השו"ע ומפרשיהם ובפרט אחרי שבתרומת הדשן הביא דהכי נהוג עלמא היתר פשוט ופסקינן דינים אפומיה, ודאי שאין לערער ולהרהר אחר המנהג כלל".

הרי דלפנינו "פרשת דרכים" מפולשת מקצה אל הקצה. כי בעוד שדרך א' הובילה ל"חשש חטאת" ואשר לכן: "לא שפיר עבדי" המתקנים צורת-הפתח להתיר הטלטול בכל העיירות,[41] הרי שדרך ב' הובילה לכיוון הפוך לגמרי[42]דאדרבה: "שראוי ונכון לכל קהל עם ישראל בכל מקומות מושבותיהם לתקן צורת-הפתח כדי שלא יכשלו בהוצאה מרשות לרשות ביום השבת קודש" - כלשון מרן החתם סופר.[43]

____________________________

[37] סיפר הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל מבוסטון בשיעורו בהלכות שבת (אייר תשכ"ג, "שיעורי הרב" עמוד רפ"ז): "בעת חילופי המכתבים שבין המשכנות יעקב והר"ר אפרים זלמן מרגליות, שבעה"ב היה, ולא תפס משרת רבנות, אך הי' נודע כפוסק דכולא גאליציא בזמן ההוא, וכן הג"ר יענקעלע קרלינער הי' נודע ומפורסם כפוסק הליטאי אפילו בחיי רבו הגר"ח מוואלוז'ין, הי' כל יהודי ב' העיירות מתעוררים ומעוניינים לדעת, מי ינצח את מי, במלחמתה של תורה. וכל תלמידי ישיבת וואלוז'ין היו מצפים לבוא הדואר עם המכתב החדש, בכדי לעיין בו מי מנצח. וביקשה אשתו של הגר"ח נ"ע, שיצאתה מהמטבח במיוחד בפרט לשואלו על כן, שיודיענה בעלה, כשיבוא הדואר מי נצח את מי... ולאחר שקרא המכתב (תשובת הבית אפרים) חזר ואמר לאשתו: ...דער גאליציאנער האט פארלוירן !!!". ועיין עוד להלן הערה 78. ויותר מסופר ב"תולדות רבנו חיים מוואלוז'ין" (ווילנא תר"ע, ונדפס כעת פעם ג מחדש) פרק י"א בהערה 6 וז"ל: "הגאון רבי מאיר מסלוצק סיפר לי בשם אביו הגאון זצ"ל, כי הגאון בעל משכנות יעקב הי' בתור תלמיד חבר להגר"ח... ובעת שבאה לפניו התשובה הידועה של בעל המשכנות יעקב (באו"ח סימן ק"ט) בנידון רשות-הרבים שלנו אשר מערבין אותן בצורת-הפתח, אמר אז כי דברי הגאון מהר"ז מבראדי בנוגע לתשובה הנ"ל לעומת דברי הגאון בעל משכנות יעקב, המה כדברי אברך מפולפל מול גאון זקן ומיושב...", ע"כ. [הנה פשוט דחלילה לנו להתעסק בהשוואות גדלותם של גאוני ישראל זה מול זה, ואין לנו אלא להעיר את תשומת לב הקורא שהגר"ח מוואלוז'ין עצמו פנה להגאון בית אפרים וביקש ממנו חוו"ד על תשובתו (ראה שו"ת בית אפרים אבה"ע סימן מ"ז). מה עוד, דבאותו דור דעה חיו הגאונים הגדולים הרעק"א, הקצות, הנתיבות והחתם סופר, ולא בכדי בחר המשכנות יעקב לערוך מערכתו זו דוקא לפני הגאון הבית אפרים, אם לא שהבית אפרים נחשב בדורו לגדול הדור. וראה עוד להלן הערה 62 עד היכן ביטל עצמו מרן החתם סופר להגאון בית אפרים.]

[38] בספר "קריינא דאגרתא" להגרי"י קניבסקי זצ"ל (חלק ב אות צו) כתב, שדברי המשכנות יעקב חזקים מאד שכן הוא ע"פ הגמ' ע"פ כללא דהלכה כריו"ח בפלוגתא דריו"ח ור"א (שאין הלכה כתלמיד נגד רבו) כו', וכפי הנראה שהבית אפרים לא העלה שובר ממשי לטענת המשכנות יעקב, עכ"ל. ותימא, דמדברי הקריינא דאגרתא משמע, כאילו הבית אפרים עצמו הוא זה שחידש דהלכה כר"א נגד רבו הוא משום דר"א קאי כרבנן, וע"ז התווכח עמו המשכנות יעקב. ובאמת כל המעיין בתשובת הבית אפרים, יראה שדבריו אלו נאמרו רק כדי "לתת תבלין" לפסק הרמב"ם והראשונים דעימיה שפסקו כר"א, וז"ל הבית אפרים (ריש סימן כ"ז): "מה שכתב (המשכנות יעקב) לפקפק על מה שכתבתי לתת תבלין לפסק הרמב"ם שפסק כר"א לגבי דריו"ח, וכתבתי דר"א תלמיד חבר הוא ואפשר למיפסק כוותיה. וע"ז האריך לדחות ובסוף כתב ונפלאתי מאד אשר כתב כ"ת לדחות פסק ברור משום דר"א תלמיד חבר היה לריו"ח ומה בכך כו'. וע"ז אני תמה, כי לא מלבבי הוצאתי פסק זה, רק הוא פסק הרמב"ם וה"ה והגמי"י כתבו טעמו שפוסק כר"א, והבאתי גם דברי הרשב"א שכתב הטעם משום דר"א קאי כרבנן", עכ"ל הבית אפרים. ועל כרחך צ"ל שהגאון בעל קריינא דאגרתא לא ראה כלל את דברי הבית אפרים בספרו, אלא רק מה שכתב המשכנות יעקב משמו, ולכן סבר שהגאון בית אפרים לא העלה שובר נגד דבריו החזקים הנ"ל של המשכנות יעקב, שלמעשה המה מכוונים להכריע נגד הראשונים הנ"ל ולא נגד הבית אפרים, וצ"ע. ומה עוד, שבתקופתנו הרי כבר נתברר בעליל שרוב מנין ובנין של הראשונים אכן ס"ל כר"א דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, וכמפורט מניינם להלן בהערה 180.

[39] בשו"ת מהרי"ט צהלון (סימו רנ"א) "פקפקו הלמדנים וקצת תלמידי חכמים על הטלטול בה בשבת...דבעינן דלתות ולא סגי בצורת-הפתח, כי בשכונת הגוים מקום קיבוציהם לתיפלה בימי אידיהן, היא רחבה גדולה שרחבה יותר משש עשרה אמה, והיא רשות הרבים, נמצא שאלו המבואות הם פתוחין לרשות הרבים...", והשיב המהרי"ט צהלון וז"ל: "דהרי כתב רש"י זלה"ה דבעינן ששים רבוא בוקעין בו. וכן כתב הרא"ש זלה"ה דרך פשיטות דבזמן הזה אין רשות הרבים, דליכא ששים רבוא. וכן כתבו התוספות ז"ל... וכתבו הפוסקים דנהגו לפסוק כהרי"ף ז"ל כשאין התוס' חולקים עליו, משמע דאם התוס' חולקים עליו פוסקים כהתוספות. והכא הרי התוס' ורש"י והרא"ש והטור כולם סוברים דבעינן ס' רבוא".

ואגב, לאור האמור בתשובת המהריט"ץ יובן היטב מש"כ הגה"ק בעל מנח"א ממונקאטש זי"ע בספרו נימוקי או"ח (סימן שצ"ד) בביאור מהו ה"חשש" המובא בשעה"כ, שהאריז"ל לא היה חושש וחוקר בענין העירוב שנעשה בשיתוף כל מבואות צפת. והוא, דלדעת הרמב"ם והדעה ראשונה בשו"ע דרחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה הוי רשות-הרבים אפילו אם אין ס' רבוא בוקעין בו - וע"ז כתב המנח"א - "ואולי בשווקי צפת היה מקום רחב ט"ז אמה", ולא חשש האריז"ל על כשרות העירוב דשם.

ועי"ש שכתב דאף ד"קשה לומר שהיו רחובות רחבים כאלו בימיהם בצפת ת"ו, דכידוע בנין המחמדנים בימיהם בארצות הקדם ברחובות צרים מאוד", עכ"ז נדחק וכתב ד"מכל מקום אולי היה כן". ואכן דבר ה' בפיו אמת, דהרי כן נמצא וכן היה בעיה"ק צפת בתקופת האריז"ל "רחבה גדולה שרחבה יותר משש עשרה אמה" ומבואות העיר היו פתוחים אליה, כעדות המהרי"ט צהלון בתשובתו הנ"ל. ואכן האריז"ל לא היה חושש - לפקפוק הלמדנים על הטלטול במבואות המפולשים לרחבה הגדולה מט"ז אמה – וכנימוקו של המהריט"ץ כי - "כמה גדולים גאוני עולם נוחי נפש אשר היו בארצנו ולא פקפק שום אדם מעולם, ועל זה נאמר אל תסג גבול עולם" [משלי כב-כח, ופרש"י: "אל תשוב אחור ממנהג אבותיך"]. דכיון ד"מנהג ההוראה" של גאוני עולם הקודמים דבעינן לרשות הרבים דאורייתא שיהא ס' רבוא בוקעין בו, שוב אין מקום לפלפולים ופקפוקים של "ספיקא דאורייתא". ומי לנו "בעל נפש" גדול מהאריז"ל, שלא חשש לפקפוק הלמדנים, אלא חשש להחמיר על דברי קבלה ד"אל תסג גבול עולם". וראה עוד להלן הערה 71.

[40] ואגב, גם הגר"ח מוואלוזי'ן כתב בתשובתו (הנ"ל בהערה 14) שנסתלקו רוב ראיותיו של המשכנ"י נגד שיטת רש"י, וז"ל: "אשר כתב (המשכנ"י) שגם לדעת רש"י ז"ל דמצריך ס' ריבוא למהוי רה"ר, היינו בפלטיא דוקא, אבל סרטיא הוי רה"ר לעולם, יפה כיון והוא פשוט וברור בדברי רש"י ז"ל, ובזה נסתלקו רוב הראיות שהביא מעלתו נגד המצריכים בקיעת ששים רבוא".

[41] חובה לציין, שלא כל תלמידי וואלוז'ין הסכימו על ערעור המשכנות יעקב "דלא שפיר עבדי וחוששני להם לחטאת", וכגון הגאון הגדול רבי יוסף מסלוצק ז"ל שפסק בתשובתו (סימן י"א) "שלא למחות ביד הנוהגים היתר ולסמוך על הפוסקים דהאידנא ליכא רשות-הרבים משום דליכא ס' רבוא בכל יום ולא הוי דומיא דדגלי מדבר... וסוגיא דעלמא אזיל כותייהו". ועי' בקונטרס "תיקון שבת" מש"כ הגאון רבי חיים ברלין בן הנצי"ב מוואלוז'ין, להרב דק"ק אדעס "נתתי שמחה בלבי על אשר שמו לבם לעסוק בתקון גדול בעירם לעשות עירוב" והזכיר שם שהעיר אדעס "נודעה לרבתי עם ויוכל להיות ששים רבוא בוקעין בה". וכן הגאון בעל "זקן אהרן" תלמיד הנצי"ב, המובא לעיל הערה 6. ובאמת אין זו תמיה לאחר גילוי תשובתו הקצרה של הגר"ח מוואלוז'ין שנדפסה לאחרונה בריש ספר אוצר רבי חיים ברלין - שו"ת נשמת חיים (ירושלים תשס"ח), והעתקנו דבריו להלן בסוף הקונטרס.

[42]ראוי להעתיק כאן מש"כ הגה"ק מוהרא"י פריינד אבד"ק נאסויד זצ"ל בתשובתו (הנדפס בס' מקוה ישראל סימן נ"א) וז"ל: "וכן אנחנו רואים אצל רבותינו האחרונים, שנתפשטה הוראתם במדינתנו... שאינם חולקים על השו"ע בשום פעם, כמו שאנו רואים לפעמים אצל רבני ליטא... אשר דרכי הוראתם לא נתקבלה אצל רבותינו ז"ל, מחמת כי הם הרהיבו בנפשם וכו', כי נתפשטה הוראה ברוב ישראל כהשו"ע... והא לך לשון קדשו של רבינו הדברי חיים ז"ל בחיו"ד סימן מ"ה... אין לזוז מפסק השו"ע מחמת איזה קושיא, כי ידוע לנו גודל שפלות דורות האחרונים, ולפלפל נגד הרמ"א הוא למותר, ואפילו יבוא אליהו אין שומעין לו נגד המנהג", עכל"ק.

[43] שו"ת חתם סופר או"ח סימן צ"ט. וכך כותב גם הגה"ק בעל ייטב לב אב"ד סיגוט (בספרו ייטב לב פ' וישלח) "ואני בעניי בשרתי צדק בקהל רב, בשבת שובה בין כסא לעשור, לעורר לבב אנשי העיר לתקן עירובי חצירות, להציל העם ממכשלה היוצאת מתחת ידם, באיסור הוצאה בשבת, בשוגג" (וראה עוד להלן הערה 64).