Wednesday, February 04, 2009

Part 5: Sechiras Reshus According to the Rivash

ה

וראיתי בספר חכמת הלב פרק ו' סעיף ב' ובדרכי שלום שם אות ד' ובעמק החכמה סימן ח' שרוצה לדקדק מדברי האחרונים, דאף שא"צ רק שכירות רעועה מ"מ צריך שיהא השכירות שיוכל להניח שם חפץ, וכתב שם שצריך לומר להנכרי ששוכר ממנו זכות ברשות שלו להניח בו איזה דבר, וזהו חומרא חדשה אשר לא שערום אבותינו והוא נגד כל הראשונים והאחרונים, וכבר הבאתי לעיל את דברי המ"ב ס"ק י' מ"ש בשם הב"ח שהשכירות הוא שאומרים לו הרי לך שכירות בעד רשותך שיהא לנו רשות לטלטל ברשותך. ועיין בשו"ת זרע אמת ח"ג סימן מ"ב לסימן שפ"ב וז"ל דכבר הוכחתי במק"א דשכירות זה סגי בדמים לחוד וכו' דקי"ל כר"ש דלא בעי שכירות בריאה במוהרקי וכו' וממילא משמע דא"צ שיחזיק הישראל ברשות הגוי ע"י שכירות זה, וא"צ שיהיה לו רשות להניח בו שום דבר ע"ש אלא די שכירות סתם, דאין שכירות זה מועיל אלא לענין שיהיה מותר לישראל לטלטל חפציו בשבת, ולא יאסור עליו הגוי עכ"ל. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאי ח"ב סימן כ"א על החשש אם מותר לשכור רשות, כשיש בתוך העירוב בית של ע"ז כתב וז"ל, ולא ידעתי מהו שח, היכי קונה דבר מע"ז, הלא אינו קונה רק רשות שיהא מותר לטלטל עכ"ל. וכן מבואר באריכות במשכנות יעקב סימן קכ"ה דאינו קונה ע"י השכירות שום דבר עי"ש.

ומה שרוצה העמק החכמה לומר להיפך, אבוא על סדר דבריו. באות ב' רצה לדייק מהחזו"א סימן י"ח ס"ק א' דכתב דלמ"ד דצריך שכירות רעועה סגי בשוכר חלק קטן, משמע דעכ"פ צריך שהחלק קטן יהא שלו לתשמיש, ולא ראיתי שום הוכחה בדבריו, דהחזו"א לא כתב כלל אם החלק ההוא צריך שיוכל להשתמש שם, ואדרבה מדכתב באות ב' דכיון דהעכו"ם אינו מסתלק כלל הלכך ס"ל דבעי כתיבה וחתימה, ואם נימא דשוכר עכ"פ חלק קטן להשתמש, למה יהא צריך כתיבה וחתימה יותר משאר שכירות, אע"כ דגם החלק הקטן א"צ שיהיה לו זכות להשתמש.

באות ג' דייק מדברי רבינו יונתן שכתב בהא דלישאיל מיניה דוכתא, דכיון דדייר הישראל שם הו"ל כאילו שכר כל הבית. וכן פירוש הב"י דעת רש"י ורבינו ירוחם, דשאלת מקום הוי כשכירות, ומוכיח מזה שזהו השכירות שהצריכו חכמים, היינו שיוכל להניח איזה דבר, ואינו ראיה כלל, דהרי מבואר להדיא בטור ורבינו ירוחם דע"י השאלת מקום נעשה כשו"ל, וכן הוא להדיא בגמ', ולא משום דשאלה הוי כשכירות, ואיך כתב הב"י דהטור ורבינו ירוחם מתירים משום דשאלה הוי כשכירות, אך כבר כתב בעצי אלמוגים ס"ק י"ד וי"ח דכוונת הב"י, דמה שנעשה כשו"ל זה נחשב כשכירות, והיינו כיון דהקילו דשו"ל נחשב כבעלים, ע"כ חשוב כשכירות בזה שנעשה כשו"ל, וכ"כ בש"ע הרב סעיף ט"ו וז"ל, וכיון שהוא נעשה כשכירו שהוא נחשב כבעה"ב הרי יש לכולם חלק ברשות הנכרי כמוהו. וזהו גם כוונת רבינו יונתן. וא"כ ודאי בזה שיהא נחשב כשו"ל צריך שיהא לו רשות ממש, אבל כשעושה שכירות כתקנת חז"ל אין לנו.

ואפי' לפי מה שרוצה לומר דהשאלת מקום הוי כשכירות, דבריו תמוהין מה ראיה הוא דאין מועיל שכירות רעועה מזה, דשם כיון דאין הנכרי רוצה להשכיר כתיקון חז"ל, אין לנו עצה אחרת אלא לעשות שכירות טובה מזה, היינו השאלת מקום. אבל שכירות שתיקנו חז"ל הוא רעועה הרבה מזה, אף שלא שכר רשות להניח בה מידי.

וכן מה שדייק מהביאור הלכה סימן שפ"ב סעיף ט"ו שכתב דשותפים לא קפדי אהדדי בדבר מועט כזה דסגי אפי' אם משכירו רק להניח חפץ אחד, ורוצה להביא ראיה מזה לשיטתו, אינו ראיה כלל דכונתו לומר דאף את"ל דהשותף לא ירצה להשכיר להתיר הטילטל כמו שאמרו דעכו"ם לא מוגיר דחייש לכשפים, אפ"ה אם יאמרו לו שאין שוכרין אלא להניח חפץ לא יחוש לכשפים, ומסתמא מסכים למה שעשה השותף, א"כ אף כששכרו מהשותף סתמא, כיון שיכול להתפרש לענין הנחת חפץ, מסתמא מסכים השותף ואינו שכירות בע"כ. אבל שכירות שתיקנו חז"ל אינו צריך שיוכל להניח חפץ.

ומה שהביא ראיה מדברי החזו"א סימן י"ח ס"ק ל"ב דכל ששכרו רשות הגוי נעשה גם שו"ל כשאיל מיניה דוכתא, אינו ראיה כלל, דכוונתו דכיון שהחשיבו חז"ל את השכירות כאילו זכה בהחצר והעכו"ם כאורח, אף שבאמת לא זכה, ממילא נעשה כאילו שאיל מיניה דוכתא, אבל אין כוונתו דבאמת צריך לשכור דוכתא למינח ביה מידי.

באות ד' הוכיח העמק חכמה מהרמב"ם דצריך לשכור זכות השתמשות ברשותו, דכיון שכתב הרמב"ם דע"י השכירות נחשב כאורח לגבי הישראל, א"כ ע"כ צריך לומר הטעם כיון שהישראל יש לו שם דירה גמורה, עכ"פ תשמיש אחד ודירת הנכרי לא חשוב דירה, ע"כ נתבטל להישראל, אבל אם נימא דאינו שוכר זכות השתמשות במה נחשב כאורח לגבי הישראל, ושוב באות ה' הקשה סתירה, דהרמב"ם בהלכה י"ב כתב שוכרין מן הגוי בשבת ששכירות כביטול רשות הוא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בעלמא. משמע שאין כאן שום זכות ברשותו של הגוי, והגוי לא נעשה כאורח אלא שדירת הגוי נפקע ע"י השכירות כמו ביטול רשות, ונשאר בצ"ע, ואף שנשאר בצ"ע לא מנע את עצמו להסיק בסוף הסימן באות י"ד להחמיר, מאחר דברמב"ם יש סתירה, וברוב הפוסקים מבואר להחמיר וכן מבואר במ"ב זת"ד. ואין דבריו עולין יפה, שהרי המשנה ברורה ס"ק כ"ב הביא את דברי הרמב"ם שאינו שכירות ודאית אלא כביטול רשות והיכר בעלמא, וכ"כ הלבוש א"כ לפי דבריו גם המ"ב סותר את עצמו, וע"כ מזה ראיה למה שכתבתי לעיל שמעולם לא עלה על דעת המ"ב שצריך לשכור זכות השתמשות.

ומה שבנה בנינו לעשות סתירת הרמב"ם, דכיון שנעשה כאורח ע"כ צ"ל שיש לישראל זכות השתמשות ברשותו, לא ידעתי מאי קאמר איך נעשה כאורח למי שאינו דר שם, אלא שיש לו זכות להניח חפץ שמה, והפשוט בכוונת הרמב"ם דנעשה אורח להדירה של הישראל, שהישראלים דרים שמה, והרי גבי ביטול מבואר להדיא בגמ' דנעשה כאורח אף שלא זכה הישראל כלל זכות ממוני ברשותו של המבטל, א"כ גם בשכירות כן הוא, ומה שכתב שבתשובת ובחרת בחיים כתב ממש כבדבריו, הנה המעיין בובחרת בחיים סימן קכ"ה יראה דלא כתב כדבריו לא מיניה ולא מקצתיה, דז"ל כי למה מהני השכירות הרי סוף סוף יש להנכרי נמי רשות שם והוי כשתוף, אך כיון דדרית נכרי הוי כבהמה וכו' ולכך נהי דהחמירו חז"ל לשויה דירה, היינו בפנ"ע, אבל עם ישראל בטלה דירה שלו נגד הישראל עכ"ל. וכונתו פשוט דכיון דהשכירו לישראל נעשה ביתו של הישראל ובית של הנכרי רשות אחד, ונמצא דדר הנכרי ביחד עם הישראל, ומשו"ה בטלה לה דירתו של העכו"ם. אבל לא עלה על דעתו דע"י שכירות יש לו רשות להניח כלים וחשוב כדירה.

ומה שהוכיח באות ד' דלהרמב"ם לא שייך מש"כ החזו"א דבזה הפקיעו חכמים גזירתם על דירת העכו"ם, דהרי הטעם להרמב"ם הוא משום דנעשה כאורח, א"כ כיון דכתב החזו"א דשוכר רק חלק מן החצר, א"כ איך יעשה אורח, ומזה מסיק דצ"ל דנעשה אורח משום שיש להישראל שם זכות השתמשות. ולענ"ד דדברי החזו"א אינם סתירה לדברי הרמב"ם, דכוונת החזו"א דמן הדין לא היה לנו להחשיב עכו"ם כאורח, כיון שלא שכר רק חלק קטן מן החצר, אלא כיון שדירת העכו"ם אינו אלא מצד גזירה הקילו חכמים דנחשב כאילו שכר את כל הרשות, וממילא נעשה כאורח, אף שבאמת לא שכר כולו, מ"מ שוב הפקיעו חכמים גזירתם, וכעין זה כתב הב"י סימן שפ"ב הטעם דמועיל שכירות מן השו"ל, דהקילו חכמים דנחשב כבעה"ב כיון דאינו אוסר מעיקר הדין. [וכן מוכח מדברי החזו"א ס"ק ח' דנעשה כאילו סלקו להעכו"ם מכל החצר עי"ש ומשמע דבכל שכירות הוא כן, דאל"כ מאין לנו קולא מיוחדת גבי משכיר.] א"כ אין שום פלוגתא בין הרמב"ם להחזו"א, ואין שום סתירה בדברי הרמב"ם, ודבריו מפורשין דאין שוכרין שום זכות ממוני ברשותו של הגוי ואינו אלא היכר בעלמא.

ומלבד זה תמוהין דבריו, כיון דעשה פלוגתא בין החזו"א להרמב"ם, א"כ היה יכול לומר בפשיטות דהרמב"ם חולק ולא ס"ל כהחזו"א, דס"ל דאינו משכיר רק חלק מן החצר, אלא ס"ל דמשכיר כל החצר משו"ה נעשה כאורח כמו גבי ביטול, ולא לעשות סתירת הרמב"ם חינם.

באות ו' הביא את דברי רבינו פרץ דף ס"ב שכתב וא"ת א"כ שכירות נמי לא יועיל, כיון דרגיל להיות חוזר כדפרישית וי"ל, דאם חוזר ומשתמש לאחר ששכרו, א"כ בגזילה הוא משתמש הכי משני בירושלמי. והוכיח מזה בעמק חכמה דצריך שום זכות בהחצר, דאת"ל דהוא רק מעשה שכירות בעלמא, א"כ מאי גזל איכא כשמשתמש הנכרי, אלא צ"ל דיש לישראל זכות ממוני בחצירו של הגוי, ואם מונע את הישראל להשתמש שם הוי גזל זת"ד, ואיני יודע איך סילף דברים מפורשים ברבינו פרץ, דהחזרה הוא כשמשתמש העכו"ם בהחצר ולא כשמונע את הישראל מאיזה זכות, והפירוש הפשוט דס"ל לרבינו פרץ דשכירות הוי כמו ביטול, דכיון דנתן להישראל רשות לטלטל אף שלא הקנה לו שום זכות ממוני, אסור העכו"ם להוציא כמו גבי ביטול, וכשמוציא הוא משתמש בגזילה, ומשו"ה אינו אוסר. ואף שלא התנה הישראל כן עם העכו"ם, צ"ל כיון דדירת נכרי אינו אוסר מן הדין החשיבו חכמים כאילו נתן לו הרשות, והוא יאסור להוציא כמו גבי ביטול.

ומה שכתב דא"א לומר דהוא מעשה שכירות בעלמא, הנה אין מי שאומר שהוא מעשה שכירות בעלמא, ודאי שהישראל זוכה את רשות העכו"ם, אבל לא זכות להניח חפץ אלא זכות לטלטל, וכמו שהבאתי לעיל בשם הב"ח והמ"ב ס"ק י'.

באות ז' הביא ראיה מדברי הרשב"א והר"ן דף ס"ה דהקשו דכיון דשכר לישראל הרי סילק את העכו"ם הראשון משם. ואם נימא דאינו אלא מעשה שכירות בעלמא מאי סילוק איכא להנכרי השוכר הראשון משם. וכבר כתבתי דאין מי שאומר דהוא רק מעשה שכירות בעלמא, אלא שוכר את הזכות שיוכל לטלטל, דבעלותו של הגוי עושה איסור הוצאה, וזכות זה הוא שוכר שנעשה שלו לענין טילטול שם, וע"ז שפיר הקשו הרשב"א והר"ן, דכיון דשוכר להישראל, א"כ עכ"פ זכות זה סילק מן העכו"ם השוכר ראשון, ומה שהביא באות ט' את דברי הר"ן דאינו שוכר ע"מ שיצא הנכרי משם, ג"כ מתפרש כן, דבכה"ג לא אמרינן שמכון לסלק את הנכרי הראשון אף מהבעלות לענין היתר טילטול.

ובאות י' הביא את דברי הרשב"א שאינו אלא סילוק לפי שעה, וביאר את דבריו ע"פ דברי החזו"א סימן י"ח ס"ק ח' דחשבוהו חז"ל כאילו סילקו את השוכר הראשון לרגע אחד, ולפי דבריו נמצא דרק גבי שכירות מן המשכיר הוי לפי שעה, אבל בכל שוכר אינו שוכר לפי שעה אלא לכל השבת. אבל בדברי הראב"ן מבואר שכל שכירות מן העכו"ם אינו אלא שכירות לפי שעה. וז"ל הראב"ן ואע"ג דפליגי בשכירות דר' חסדא אמר שכירות בריאה בעינן, וכו' ואי שכירות בריאה בעינן הכי מצי עבדי בשבת, א"ו שכירות דשעה בעינן, כגון שנתנו לו לחם או שום דבר המטלטל בשבת, ואמרו לו זה לשכר חצירך עכ"ל. מבואר בדבריו דכל שכירות רעועה אינו אלא לפי שעה, וצ"ל כמו שפירשתי לעיל, דכיון שאינו שוכר אלא לענין היתר טילטול, א"כ אינו אלא לפי שעה בשעה שעושה ההנחה.

באות י"א הביא ראיה מדברי התוס' שכתב על מה ששוכרין בשבת, דלא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת משמע שיש כאן מקח וממכר, ומ"מ אינו אסור בשבת, והוכיח מזה דא"א לומר דאינו אלא מעשה שכירות בעלמא, והנה כתב כתבתי לעיל דלא עלה ע"ד שום אדם דהוא רק מעשה שכירות, אלא העכו"ם משכיר את בעלותו לענין היתר טילטול, א"כ ודאי דהוי מקח וממכר, אלא שמ"מ מו"מ כזה אינו אסור בשבת, כיון שאינו אלא לענין היתר טילטול, וכן הוא כוונת תוס' הרא"ש שהביא באות י"ב. ומה שהביא שם מדברי הגר"ז סימן שפ"ב סעיף ח' מדכתב דאינו קנין אלא שכירות, משמע דאם היה קנין היה אסור בשבת, וע"כ שקונה איזה דבר. והנה כבר כתבתי דודאי קונה איזה דבר שקונה את הרשות לענין היתר טילטול, וגם השכירות הוא כזה ששוכר את הבעלות לענין היתר טילטול, ומשו"ה מותר בשבת, כיון שאינו שוכר זכות השתמשות. ומה שרצה העמק חכמה לפרש דבאמת קונה זכות השתמשות, אלא כיון שאינו צריך לו באמת ההשתמשות, אלא כדי להתיר לטלטל מותר, ואין לשון הגר"ז סובל דברים אלו, שכתב דאינו קונה אלא להתיר טילטול, משמע שאינו קונה יותר מזה. וגם עצם חידוש הדין דמותר לקנות בשבת אם אינו צריך לו הדבר להשתמש, אינו מובן כלל, וגם הרי לפי דבריו צריך שיהיה שלו כדי שיכול לטלטל, ומה נפ"מ איזה השתמשות הוא עושה, טילטול או הנחת חפץ.

ומה שהביא את דברי החזו"א סימן כ' ססק"ז שכתב דברים מפורשים וענין השכירות אינו שכירות ממש דאפילו בשבתו בבקעה של אחרים ושל הפקר אוסר, ומהני שכירות אף שאין כאן בעלים ולא משכיר אלא הכי תקינו רבנן עכ"ל. מבואר מזה להדיא דאין הישראל זוכה שום זכות ממוני בחצירו של הגוי, ומה שכתב העמק חכמה שזה סותר למש"כ החזו"א סימן י"ח סק"א וס"ק ל"ב, כבר ביארתי לעיל דזה אינו, ומדבריו כאן ראיה גמורה למה שכתבתי לעיל בכוונתו. ומה שרצה העמק חכמה להסיע את דבריו דכונתו דמועילה השכירות אף במקום שהשכירות לא חלה בדיני חו"מ, כגון שאינו שלו, ע"כ מותר בשבת. ולפי דבריו בכל שכירות הוא חלה בדיני חו"מ ורק בשבתו בבקעה אינו חלה בדיני חו"מ. וזה להיפך מהמבואר בדברי החזו"א, דהביא ראיה דשכירות בשום מקום לא חלה בדיני חו"מ מהא דשבתו בבקעה, כיון דשם לא חלה בדיני חו"מ ה"ה בשום מקום, אבל אינו מחלק במהות השכירות בין שבתו בבקעה לשאר מקומות, וזה פשוט ומבואר.