Monday, May 01, 2006

Part 2: Sechiras Reshus for Contemporary City Eruvin

ביאור דאם יש לו רק זכות השתמשות אינו כאורח רק ע"י תקנ"ח של שכירות



ולא דמי להא דסימן ש"ע דמלמד או סופר דבאופן דאינו יכול לסלקם אסרי על הבעה"ב, (אי לאו מטעם אפיה ובישול יחד או שלא השאיל לו ע"מ לאסור עליו) ולכאורה הרי שם אפשר שלא השאיל לו אלא הזכות לדור שם ולא קנין הגוף לפירות, ונראה לחלק, דדוקא כשמכוון הדר שם להיות כאורח, והיינו כשמבטל את דירתו, כוונתו בזכות הדירה שמשייר לעצמו להיות רק כאורח, אבל גבי מלמד או סופר אינם מכוונים כלל לבטל את רשות דירתם להיות כאורחים, דהרי הם רוצים להכניס ולהוציא, ע"כ בכה"ג אוסר אף שיש לו רק זכות לדור שם ולא קנין הגוף, אבל כשהמלך משכיר רשותם, אף שלא ברצונם נעשו כאורחים כמ"ש רש"י (דף ס"א ע"ב) דמשו"ה גבי שכירות א"א למהדר ביה כיון דנקט דמי. והיינו אף שאינן רוצים להיות כאורחים, הכי תיקנו חכמים דיכולים להיות כאורחים בע"כ ע"י שהשכירו לשם שבת להתיר הטילטול, אבל גבי מלמד או סופר א"א להיות כאורחים בלי תקנת חז"ל ודו"ק.



שוב ראיתי הדבר מבואר בש"ע הרב סימן ש"ע סעיף ט' שביאור החילוק בין ביטול רשות לאורח שאינו יכול לסלקו, לפי שהמבטל סילק עצמו מרשות ביתו משא"כ אורח עיי"ש. והיינו דע"י תקנת חז"ל של ביטול נעשה מסולק וה"ה ע"י שכירות למ"ד דמהני אבל בל"ז ודאי אינו נחשב כאורח.



ראיה מתשובת אבקת רוכל



ואחר כתבי זאת, מצאתי ת"ל ראיה עצומה לדברינו מתשובת אבקת רוכל למרן הב"י (סימן מ"ז), וכל התשובה הוא מדודו הר' יצחק קארו שהביא בב"י סימן שפ"ב ושצ"א שכתב וז"ל, ואומר עוד שאילו הונח שלא היינו מוצאים חכם שיאמר שרשות המלך יועיל, אלא אם היה יכול לסלקם מן הבית כבעה"ב, דע שכל הקרקעות שבמלכות אדונינו המלך יר"ה, מן המלך, כמו שהעידו לפני אנשי אמת וכו', וימצא כתוב שהקרקעות כלם שבכל המלכות הם מהמלך, אלא שהרשה לאנשים שבמלכותו שיבנו בקרקעותיו בתים, באופן שקרקע כל בית ובית הוא מן המלך, והבנין שעליו הוא מבעל הבית, עכ"ל. ופלפל שם דלכאורה לפי"ז המלך והבעה"ב הם שותפים, א"כ היה צריך לשכור משניהם, ומסיק שם דא"צ. ואח"כ כתב ועוד אומר לך שהקרקעות נתנם המלך להם ע"מ כשיחפוץ יצוה להם שיסתרו הבנין, ילכו להם ויעשו כאהלי קדר, וכן נמצא בדיני המלוכה שבמלכות הזאת, והרי יכול לסלקם עכ"ל, עיי”ש בארוכות. (וכמה פרטים שבהתשובה שם, אפשר שכ"ה גם במדינותינו) ומשמע שבההיתר הראשון דהקרקע שייך להמלך והבתים להבעה"ב יכול לשכור מהמלך, אף שאינו יכול לסלק הבעה"ב מהבתים.


ולכאורה צ"ע מה הועיל דהקרקע של המלך, במה עדיף המלך ממשכיר, דאף שהקרקע שלו אינו יכול להשכיר, כיון שאינו יכול לסלק את השוכר, אלא הוא הדבר אשר דברנו, דכיון דהמלך לא השכיר את הקרקעות להבעה"ב, כמ"ש שם שהרשה לאנשים שבמלכותו שיבנו בקרקעותיו בתים, ואינו אלא רשות בעלמא ולא שכירות, א"כ אין הגוף שלהם לפירות, רק זכות השתמשות, ובכה"ג יכולין לשכור מבעל הקרקע אף שאינו יכול לסלק את הבעה"ב.


עוד מצינו הא דארעא לטסקא משתעבד ביו"ד סימן קנ"א בשך ס"ק י"ז בשם הראב"ן, דבזמה"ז מותר להשכיר בית לעכו"ם אף לדירה, ואין חשש מה שמכניס לתוכה ע"ז, דכיון דהישראלים נותנין מס לגוים מקרקעות שלנו, אין מיוחד הבית לישראל כי לטסקא הן בידינו מן הגוים, וכן הוא בספר ראב"ן מס' ע"ז אות רצ"א עיי"ש.


וראיתי בתשובת קול אריה יו"ד סימן נ"ט שהקשה על הראב"ן מדברי הר"ן (נדרים מ"ו ע"ב) שכתב דמקבל בטסקא לאו היינו שכירות, אלא הקרקע הוא של המחזיק לעולם כמורישו לבניו, אלא שנותן דבר ידוע בכל שנה לבעלים הראשונים, וכל כי האי גוונא קנין הגוף מיקרי, ולא שעבוד בלבד שיפקיענו קונם, והאי וכו' משום דטסקא הוא כעין שכירות הוא, שאם אינו פורע המוטל עליו שנה שנה, הדרה ארעא למריה כדאמרינן בעלמא ארעא לטסקא משתעבד עיי"ש, הרי משמע דגוף הקרקע שייך להמחזיק, אף שצריך לשלם המס בעדן, וקשה על הראב"ן, ועיי"ש בקו"א שתירץ דכוונת הר"ן אינו על הגוף ממש, אלא על ההנאה.


ולענ"ד לא קשה מידי דודאי סתם אדם שמוכר קרקע לטסקא, כו"ע מודי דהגוף הוא של המחזיק, ולא דברו הראשונים אלא בהמלך שכל הארץ שלו, ומרשה לאנשים להשתמש בקרקעותיו, ועדיין נוטל ממנו טסקא, בכה"ג לא הוי גוף הקרקע של בעה"ב אלא להמלך, ומה שהביא הר"ן שם את דברי הגמרא ארעא לטסקא משתעבד, אינו רק לבאר דלשון טסקא פירושו שצריך ליתן מס קצוב, וכשאינו נותן המס נוטלין הקרקע ממנו, אבל באמת חלוק ביסודם טסקא של המלך לטסקא של אדם דעלמא.


עוד הביא בשו"ת קול אריה שם מדברי שו"ת מהר"ם גאלנטי סימן נ"ז בעובדא דהמלך היה נוטל מן השדה למחצה או לשליש או לרביע, וכתב שם דפטור מן השביעית דלא הוי שדך המיוחד לך, דמוחכרת אצלינו מן המלך, ודימה אותה הקו"א להא דהראב"ן הנ"ל, ואף דלכאורה שם אפשר לומר דהיה באמת של המלך ממש, והישראלים היו אריסים וחוכרים וכה"ג פטורה מן השביעית בסוריא.


אמנם דברי הקו"א א"ש דמשמע במהר"ם גאלאנטי דלא היה דבר ידוע דהקרקע הוא של המלך, רק החוק היה דצריך ליתן דבר קצוב להמלך מן השדות, והבין מהר"ם גאלאנטי מזה, דעצם הקרקע שייך להמלך, והבעה"ב הם רק כחוכרים כעין דברי הראב"ן עיי"ש.