פרק ב'
ביאור
דברי האבן אזל בדין פתח הנעשה ע"י מחיצה שבצדדין
ומה שהביא בעל הקונטרס שגם דעת האבן האזל פ"ה מהלכות סוכה הלכה ט"ז כהגר"ח, דדוקא ע"י דין עומד מרובה חל על הפירצה דין פתח, ורצה בעל הקונטרס לומר לפי"ז דצריך שיהא העומד באותו הקו של הפירצה כדי שיהא חל עליו שם פתח. הנני להעתיק את דברי האבן האזל, דמשם מוכח כמו שכתבנו לבאר את דברי הגר"ח, וז"ל האבן האזל (ד"ה עוד): "אבל גבי פרוץ כעומד באמת כל פירצה שהוא כעשר אמות מותרת מפני שהוא כפתח א"כ אין אנו צריכין לומר דמחצה העומד חשוב כמו רוב עומד דאדרבה מה דמיעט עומד לא מהני ולא אמרינן דהפירצות הן פתחים, היינו משום דהפירצות מבטלין להעומד וכדאמרינן בגמ' אתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא ומבטל למחיצה, ונמצא דאם רק העומד ישאר בפני עצמו עומד אף שלא יהיה חשוב כמו רוב עומד שפיר נוכל לומר שהפירצות הן פתחים"
עכ"ל.
והנה, אף דמבואר בדבריו דהפתח נחשב כמו מחיצה, אבל מפורש בדבריו דבאמת אף אם היו שתי מחיצות משהו מן הצדדים, והוא פרוץ מרובה על העומד, היה יכול האויר שביניהם למיחשב פתח, אלא דבכה"ג הפירצות מבטלות להעומד, א"כ ליכא אפי' מחיצה משהו. אבל באופן שהעומד לא נתבטל, כגון דאיכא רוב או אפי' מחצה על מחצה, ממילא דהפירצות נעשות כפתחים. מבואר מזה שאין העומד מרובה דוקא עושה את הפירצות כפתחים אלא דבכל מקום דאיכא מחיצות בשני הצדדדים שלא נתבטלה, ממילא האויר שבניהם נחשב לפתח.
ועוד איכא לתמוה על בעל הקונטרס שבנה את דבריו על האבן האזל, והרי האבן האזל כתב שם להקשות על דבריו מהא דמבואר בעירובין דף י' ע"ב בעור העסלא, דמהני מטעם פרוץ כעמוד ושם לא שייך כלל דין פתח. ומחלק האבן האזל שם דהיכא דאיכא רוב מחיצה אין צריכין לדין פתח ורק היכא דהוי מחצה על מחצה צריך לדין פתח, ומשו"ה רק בפרוץ כעומד צריך לדין פתח כדי להשלים את המחיצה, אבל היכא דהוי עומד מרובה על הפרוץ הוי כאילו יש מחיצה ממש וא"צ כלל לדין פתח. וצ"ל לדידיה דגבי עומד מרובה על הפרוץ פירצה יותר מעשר אינו אלא מדרבנן, כיון דא"צ לדין פתח להשלים את המחיצה, או כמו שביארנו דברי הגר"ח.
וכן מה שהביא בהקונטרס מספר דברי יחזקאל, הלא שם לא כתב כלל דהפתח נעשה דוקא משום דשיש רוב מן הצדדים, ודבריו יכול להתפרש כמו שביארנו את דברי הגר"ח והאבן האזל.
פרק ג'
ביאור
דברי המשנה ברורה דהפירצה נחשב כפתח אף שאינו באותו הקו של העומד
וע"פ מה שביאר הגר"ח וביארנו כן גם דברי האבן האזל דיש שני ענינים נפרדים, דין עומד מרובה על הפרוץ, המועיל להחשב מחיצה ולאשוויה רה"י, וחלות שם פתח, המועיל להפקיע מינה שם פירצה האוסרת, ודין פתח אינו קשור עם הדין של עומד מרובה. ע"פ זה, יתבארו לנו דברי המשנ"ב סימן שנ"ח, שכתב המחבר שם סעיף ו':"בנה מחיצה באורך עשר אמות לפני מחיצה ראשונה לבטלה שתהיה כמו שאינה וכו' מותר".
וכתב ע"ז הביאור הלכה, וז"ל:
"דמיירי בשלא היה מרוחק יותר מעשר אמות דבזה אפי' אם יפרוץ בכותל הישן ג"כ לא יאסור את הקרפף שהרי הכותל החדש סותם בפני הבאים מן החוץ ואף שאפשר לכנס בקרפף מן הצדדים מ"מ מאחר ששם אינו פרוץ יותר מעשר הו"ל כפתחים".
ומבואר לפי דבריו דציור כזה (ג) מותר מדין עומד מרובה, ולכאורה צריך להבין, הלא הפתח הולך ממזרח למערב והכותל הולך מצפון לדרום, ואיך מתיר כותל את הפירצה הזו משום פתח. אבל לפי מה שביארנו מובן מאד, דכל היכא דהרשות מוגדרת כהלכתה, ממילא הפירצות שבה נחשבים כפתחים. וא"כ, כיון דבאמת רוח המזרח מוגדר ברובו, ממילא גם פירצה שהולכת ממזרח למערב נחשבת כפתח, ולא אכפת לן מה שליכא רוב מחיצה באותו הקו ממזרח למערב.
וראיתי בקונטרס הנ"ל בעמוד 336, שכתב בשם הגר"ש מילער שתמה באמת על המשנ"ב, שנקט לדבר פשוט דנידון כפתח. ולפי דברינו אין שום תמיה על המשנ"ב. ומש"כ בהקונטרס שם דטעמו של המשנ"ב הוא משום דס"ל שיש לצרף את שני חלקי הכותל ולדונו ככותל אחד עקום אין משמע כן, שכגון זה הוא חידש ולא הו"ל לכתוב כן כדבר פשוט כמו שתמה הגר"ש מילער. ועוד דע"כ לא שמענו לדונו ככותל אחד עקום אלא כשמחוברים שני חלקי המחיצה ע"י דופן שהולך לאורך, וזה הוא מה שמחבר שני חלקי המחיצה, אבל כאן, שיש אויר בין שני חלקי המחיצה, איך הוא יכול להחשב ככותל אחד עקום, והמובחר כמו שביארנו.
וראיתי בקונטרס הנ"ל עמוד 330 בשם הגר"מ ברלין שליט"א דאפשר להתיר ציור זה מחמת שיטת החזו"א דרה"י נידון כמחיצה, וא"כ מושכין מחיצה של דרום אל צד צפון ומחיצה של צפון אל צד דרום וסותמין את הפתחים ההולכין מזרח ומערב. ולענ"ד אין צריכין לזה, והוא מהטעם שכתבנו, דאין צריכין כלל שמקצת מחיצה יעשה את הפירצה כפתח והעיקר הוא שהרוח ההוא יהא גדור כהלכתו. וכן מוכח מדברי החזו"א סימן ק"ז ס"ק י"ד ציור קס"ה שהתיר את הציור הנ"ל, ולא ציין כלל למש"כ בסימן ס"ה אות מ"ה דרה"י נידון כמחיצה, כדרכו בכל מקום, משום דהכא אין צריכין לזה.
No comments:
Post a Comment