Tuesday, November 24, 2009

Part 1: Meoz U’Mekedem – Exploring the Historical Roots of the Machlokas Regarding Eruvin

מסורת דרכי ההוראה

מאז ומקדם

בעד ונגד תיקון עירובין

המצוה לחזור אחר תיקון עירובין,[1] היתה מנהג ותיקין בישראל מאז ומקדם, בעיירות [2] גדולות[3] כקטנות,[4] בהם תיקנו רבותינו הקדמונים עירובין ע"י צורת-הפתח[5] המתיר טלטול מביתם חוצה לרחובה של עיר.

מטרתה ההלכתי: שמירה ממכשול האיסור החמור של הוצאה בשבת,[6] שכמעט ואי-אפשר להנצל ממנה.[7] יש בה גם משום מצות עונג שבת.[8] ואף יש בה מטרה עליונה נשגבה.[9] והאר"י הק' הקפיד לטלטל טליתו וחומשו בצפרא דשבתא עד המקוה הידועה בצפת.[10]

מאידך, החמיר הגר"א ז"ל על עצמו מאד שלא לטלטל בעירוב. ואפילו בחצרו ובתוך ביתו לא נשא כלום בכיסי מלבושיו, ואף החמיר על נשיאת תכשיטי נשים אפילו בתוך ביתם וחצרם.[11] ואכן גאוני ישראל לבית בריסק החמירו על עצמם כדעת הרמב"ם שרחוב ברוחב ט"ז אמה הוא רשות-הרבים-דאורייתא לכל דבר, ולכן החמירו גם שלא לישא תכשיטין ואפילו לא לצאת עם טלית-קטן ברחוב.[12]

____________________________

[1] עי' טור ושו"ע או"ח סימן שס"ו סעי' י"ג לענין עירובי חצרות, וסימן שצ"ה סעי' א לענין שיתופי מבואות, "שלא יבוא לידי איסור טלטול" (טו"ז).

[2] כידוע בימים הקדמונים ובמשך רוב הדורות, לא התגוררו היהודים ברוב חלקי העיר, אלא במבואות שהיו ברחוב היהודים, וע"כ הזכירו הראשונים והפוסקים המצוה לערב מבואות. ורק בדורות האחרונים, לאחר שהותר ליהודים להתפשט במבואותיהם לשאר חלקי העיר, נהגו לערב יחד את כל המבואות שבעיר, וכדכתב החתם סופר בתשובתו (או"ח סימן צ"ט) וז"ל: "וברוך ה' אלקי ישראל אשר נתן בלב מלכים וסגנים ושרים אשר עם ה' חוסים בצילם, שנותנים רשות לשמור דתינו בכלל, ובפרט לקבוע עירובין במבואותיהם, אפילו במבואות שגדולי מלכות דרים בהם... ומי לנו גדול מעירנו פרעשבורג מטרופלין דמדינתא". ועל עיירות כיו"ב פסק מרן החתם סופר (שם) ד"הדבר מוטל על הרב הת"ח שבעיר לתקן המבואות, ואם לאו, מכשול וקולר העם על צוארו, כדאמרינן בעירובין (סח ע"א) אמר לי' רבב"ח לאביי, מבואה דאית ביה גברי רברבי כרבנן, לא להוי בה לא עירוב ולא שיתוף?, והוצרך אביי להתנצל על המכשלה שתחת ידו", עכ"ל. וראה עוד להלן הערות 104,100,98.

[3] "נהגו לערב בכרכים גדולים מאוד, ולא חששו למה שיש שם ס' ריבוא" (שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סוף סימן ג). ועי' שו"ת בית אפרים (או"ח סימן כ"ו דף מ"ה עמו' ב) דהראשונים כתבו שאין לנו רשות-הרבים בזמן הזה אף "שהיו מצוי כמה עיירות גדולים במדינות אשכנז וצרפת ואינגלטירא, שהיו בו ס' ריבוא, כגון עיר גדולה פאריז, לונדון, ווינא, פפד"מ, ועוד רבים כהנה כרכים גדולים אשר המה רוכלי העמים ומרובה באוכלסין מאוד". וכידוע שהמנהג לתקן עירובין הי' גם בערים הגדולים כמו ווארשא, אודעסא ולאדז', שבכל אחת מהם היו בתקופות שונות ס' רבוא תושבים (ראה להלן הערה 192). הרי שלא חששו על ס' רבוא בעיר, אלא על ס' רבוא ברחוב, וכדעת רוב הפוסקים (המנויים להלן בהערה 108) שנקטו כן בפשיטות.

[4] ראה להלן בהערה 53 דיש אומרים שלדעת הגאון בעל המשכנות יעקב יותר מצוי רשות-הרבים-דאורייתא בעיירות הקטנות מאשר בערים הגדולות.

[5] הגם שהשם "עירוב" נקרא בעיקר על שיתוף הפת שעל ידו מתערבין כולם יחד, הרי דעניני מחיצות וצורת-הפתח גם הם נקראים בראשונים בשם 'עירוב', כדחזינן בגמרא (עירובין ו ע"א) 'כיצד מערבין' דאף תיקון מחיצות נקרא 'עירוב' (וע"כ סוברים הרבה פוסקים דהלכה כדברי המיקל 'בעירוב' קאי גם על עניני מחיצות). וכן מפורש בהלכות גדולות לר"י גאון הלכות עירובין (פרק הדר) וז"ל: "וצריכא מתא למיעבד לה עירוב הדר הדרנא (-סביב סביב) בחבלים או בצורות הפתח". וכן מפורש בפסקי רי"ד (שבת ו ע"א ד"ה חצירות) וז"ל: האי 'עירבו' משמע שיתופי מבואות, ומשמע נמי תיקונו בלחי או קורה, שגם הוא יקרא עירוב, כדתנן 'אין מערבין רשות הרבים בכך'.

[6] בין לשוגגים ובין להמון עם המזלזלים והמתפרצים, כמבואר בפוסקים וז"ל: "נתתי אל לבי לתקן עירוב מחדש ולהעלות על ספר סימני הגבולים של היתר העירוב, ואגב אורחין נוסיף אומץ בכחא דהיתרא להרחיב מקום ההיתר, להסיר מכשלה מהמון עם המזלזלין בדבר" (שו"ת גינת ורדים או"ח כלל ג סימן כב). "על דבר שאלתו אם כדאי לתקן עירוב בעיר שלא הורגלה בזה, לא אדע מה זו שאלה, כי לא רשות וכדאי הדבר, אלא חובה גמורה היא בדור פרוץ כזה שבודאי מטלטלים גם בלא עירוב, שכל מה דאפשר לתקוני ולהציל מחלול שבת מתקינן, וחוב בזה להשתדל ככל האפשר לתקן עירובין" (שו"ת זקן אהרן ח"א סימן כו). וראה עוד להלן בהערות 64,57,43 עד כמה זירזו גדולי הדורות להשתמש בכוחא דהיתרא לתיקוני, כמבואר בש"ס (ביצה טז ע"ב) על ההוא מרבנן שהיה אוסר לערב ביו"ט שחל בע"ש, ואמרו עליו שהוראותו לקלקולא, ופריך בגמ' מאי קלקולא, הרי החמיר? ומתרץ, "כיון דמקלקלי ביה רבים היינו קלקול". פרש"י: "ששוכחים ומטלטלים בלא עירוב, היינו קלקול אם היה מותר לערב אתמול והוא אוסרו". הובא בתשב"ץ ראה להלן הערה 185.

[7] "דהאי ברכה על מצות עירוב, היא על מצות התיקון הגדול הלז, להשמר מאיסור הוצאה אשר ממש אי-אפשר להיזהר ממנו" (שו"ת חתם סופר או"ח סימן צ"ט). "שלא לטלטל בשבת בעיר, אי-אפשר להיות נשמרין, כידוע" (הגאון רבי שלמה קלוגער בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן קפ"ה).

[8] עי' רב נסים גאון (ריש ברכות), שמצות עונג היא הלכה למשה מסיני. "למען ינוח, דאין מנוחה רק ממלאכה, אלא גם להיות לו נוח ולא צער" (תוס' שבת קכ"ב ד"ה מעמיד בשם המכילתא). ועי' יראים סימן תכ"ט. ועי' פרישה או"ח סימן שצ"ה ס"ק א וז"ל: "לצורך הנאתו כדי לטייל או להביא צרכי אכילתו, וזה מצוה כמ"ש וקראת לשבת עונג". ועי' בפמ"ג או"ח סימן ר"ס (בא"א ס"ק ג) וז"ל: "דודאי עירובי חצירות שבות הוא, ומשום מצות כבוד שבת 'שלא יהיו ידיו אסורות' מלהוציא ולהכניס, התירו בין השמשות".

[9] עי' לקמן הערות 65- 69.

[10] שער הכוונות למוהרח"ו (למורנו הרב חיים ויטאל תלמיד האריז"ל) ענין רחיצה בד"ה ענין העירוב, וז"ל: "הנה ראיתי למורי ז"ל שבשחרית יום שבת הי' מוליך עמו הטלית והחומש מביתו לביהכ"נ, וגם הי' מוליכו לבית הטבילה אשר מחוץ לעיר צפת ת"ו אותה הנודעת, ולא הי' מקפיד וחושש לחקור בענין העירוב שנעשה בשיתוף כל מבואות צפת ת"ו". ועי' להלן בהערה 39 דהוראה גדולה משמיענו מוהרח"ו ב"מעשה רב" זה מרבו האריז"ל שהיה מוליך בידו את הטלית והחומש. וזאת כדי שלא נשוב אחור, אף לחומרא, ממנהג אבותינו ורבותינו, כי זהו יסוד וכלל גדול באמונתנו בתקנות חז"ל וקיום התורה שבע"פ. וראה עוד להלן הערה 71.

[11] "שערי רחמים" (מנהגי הגר"א) הל' שבת אות צ"ג, וז"ל: "שלא לישא בשבת כלל אפילו במקום שיש עירוב. אפילו בחצר ובבית לא ישא כי אם בידו. וכן אשה אם יודעין בה שתקבל הדברים, מצוה לומר לה שכל התכשיטין אסורים אפילו בחצר ובבית".

[12] דלגבי יציאה בטלית קטן לרשות-הרבים דאורייתא אינם סומכים על מה שסומכים העולם דתכלת אינו מעכב לגבי ברכת ציצית.