Wednesday, June 07, 2006

Part 5: Sechiras Reshus For Contemporary City Eruvin

בדברי העצי אלמוגים אם מהני הא דארעא לטסקא משתעבד גבי ישראל



הנה בעצי אלמוגים הנ"ל מסתפק בזה, בתחילה כתב דההיתר שכתב לעיל, היינו דארעא לטסקא משתעבד לא שייך אלא בנכרי דמצינו כמה קולות, ולא לענין רשות הישראלים, ואח"כ כתב לבאר דברי הריב"ש שס"ל שגם גבי ישראל שייך ההיתר שהקרקעות משועבדות לטסקא, ולהכי הוצרך לומר שלא מהני משום שאין הרבים נעשים אורחים אצל היחיד. ובאמת קשה להבין מה שכתב דלא שייך היתר שלו אלא גבי נכרי שהקילו בו כמה קולות, דהרי הוא לומד ההיתר שלו מירושת הבכור שהוא דאורייתא, ומתרו"מ שאין מפרישים בחו"ל מטעם ששייך להמלך, ולמה יהיה עירוב של ישראל חמור מתרו"מ, שלא
מצינו בו קולות יתירות.

ונראה שהעצי אלמוגים כתב כן בעיקר, לתרץ מה שהכריח דא"א דמהני שכירות מהמלך לגבי הישראל אף לדעת הרא"ש, דא"כ נעקור ח"ו תקנת עירוב לגמרי. ומזה הכריח דלא מהני שכירות משו"ל גבי ישראל, ולזה הוסיף
דמטעם זה מוכרח דלא מהני ההיתר של ארעא לטסקא משתעבד גבי ישראל, דאל"כ נעקור ח"ו תקנת עירוב לגמרי. אבל אח"כ כשהביא בשם הריב"ש דאין הרבים נעשים אורחים אצל היחיד, א"כ נסתר ההוכחה, וע"כ חזר ממה שכתב לעיל וס"ל דבאמת שייך הא דארעא לטסקא משתעבד גם גבי ישראלים, ואפ"ה לא נעקר תקנת עירוב בזה, דלא סגי בשכירות כיון שאין הרבים נעשים אורחים אצל היחיד כמ"ש הריב"ש. ועכ"פ נראה דעת העצי אלמוגים לבסוף, דגם גבי ישראל שייך הא דארעא לטסקא משתעבד, [ובפרט למה שאבאר דגם שו"ל מהני גבי ישראל כ"ש דארעא לטסקא שייך גבי ישראל].

ומה שערער הריב"ש דלא סגי בשכירות, כיון שאין הרבים נעשים אורחים אצל היחיד, נראה פשוט דזה דוקא לענין האנשים שלא עירבו רק השכירו רשותם, הם אסורים להוציא כיון דאינם יכולים ליעשות אורחים אצל היחיד, אבל אותו היחיד שהשכירו לו ודאי מותר להוציא כמו שהדין הוא כשרבים ביטלו אצל היחיד, שאותו היחיד מותר להוציא והרבים אסורים, ולפי"ז אף דמהני שכירות גבי ישראל לא נעקר תקנת עירוב, דהרי יצטרכו לערב כדי שיהיו רשאים להוציא, דבשכירות גרידא רק היחיד מותר להוציא ולא הרבים, אבל גבי צדוקי שפיר קאמר הגוור"ד דמהני שכירות לענין הישראלים שעירבו יהיו מותרים להוציא, כיון שהצדוקים הוין כאורחים אצלם, ואף שהצדוקים באמת אסורים להוציא, כיון שאינן כאורחים שהם רבים, מכל מקום במה שמוציאים באיסור אינם יכולים לחזור ולהחזיק, דהרי בדנקט דמי א"א לחזור ולהחזיק, כמ"ש רש"י בריש הדר, ולזה גם הריב"ש מודה דמהני שכירות לאותם שעירבו, ולא קאמר הריב"ש דלא מהני, אלא לאותם שלא עירבו, וסרה תלונת העצי אלמוגים מעל
הגוור"ד.



בדברי השו"מ דמהני גבי ישראל הא דארעא לטסקא משתעבד וביאר דבריו



הנה גם שואל ומשיב כתב דמהני במה שהמלך הוא הבעלים על הבתים, שיכול להשחית ולקלקל הבתים בכדי לתקן העיר וליפותה, וס"ל שם דזה מהני גם גבי ישראל שאינו מודה בעירוב, וס"ל שם דדינו כישראל וצריך ביטול דוקא, ואפ"ה מהני השכירות של המלך, דכיון ששכרו מן המלך גם בבתיהם יש לו רשות להמלך, ובסוף תשובתו שם כתב דבאופן ששייך להמלך מחמת שנוטל הקרקע בעד המס, הוא מכ"ש ממה שמהני במה שיכול לקלקל ולהשחית הבתים לצורך העיר, נראה מזה דגם לענין הישראל דדירתו דירה מעיקר הדין מהני שכירות מהמלך מחמת זה.

אמנם דבריו שם צריך ביאור, דמתחילה כתב דמהני שכירות מהמלך לבתיהם של אלו, ואח"כ כתב וז"ל, ואין לומר דסוף סוף כיון דהם אינם מודים בעירוב א"כ הם אוסרים עלינו, ומה מועיל השכרת רשות סוף סוף אינם מודם בעירוב, ואינם משתתפים בעירוב שלנו, נלפענ"ד ברור לפמ"ש הרשב"א בחידושיו וכו' וה"ה כאן דכל שנותן עירובו ומזכיהו, והוא זכות גמור לו דבאמת צריך עירוב רק שאינו מודה בו, אין מועיל אף אם היה עומד וצוח שאינו רוצה, ובפרט שלא יוכל בעקשותו לאסור על אחרים מלהשתמש ע"י העירוב, עכ"ל. ולכוארה תמוהין דבריו דמתחילה כתב דמהני שכירות, ואח"כ כתב דסוף סוף לא נשתתפו בהעירוב, הנה אם מחמיר כדעת האומרים דלא מהני שכירות גבי ישראל, למה האריך דאינם משתתפים בהעירוב, הלא כבר כתב בתחילה דצריך ביטול רשות דוקא, וע"ז כתב דמהני שכירות במקום ביטול רשות, א"כ מה איכפת לן במה שאינם משתתפים בעירוב, ואיך חזר בו תוך כדי דיבור, דבתחילה כתב ומן האמור נוכל למצוא היתר וכו', היינו מטעם שכירות מן המלך, ואח"כ היתחיל לומר דברים אחרים מטעם זיכוי העירוב
בע"כ.

ועוד קשה מה שכתב שם דלא מהני עומד וצוח כיון שהוא זכות גמור, ובפרט שלא יוכל בעקשותו לאסור על אחרים להשתמש על ידי העירוב, אינו מובן, דהרי בשו"ע כתב דצדוקי שאינו מודה בעירוב לא מהני עירוב אף שנותן הפת לעירוב ברצונו, אפילו הכי לא מהני כיון שאינו מכיר בה, וכ"כ התוס' דף ס"ט גבי עכו"ם כיון שאינו מכיר בה אינו יכול לערב, א"כ במה שכופין אותו ודאי לא עדיף ממה שנותן העירוב ברצונו, ואפ"ה לא מהני, וגם מה שכתב שלא יוכל בעקשותו לאסור על אחרים להשתמש בהעירוב, אינו מובן, דזהו דבר הנעשה ממילא דכיון שלא זכה בהעירוב, ממילא אחרים אסורים להשתמש, ולא שהוא אוסר
על אחרים.

אמנם נראה כוונה עמוקה בדברי רבינו
השו"מ, דלפי מה שכתב לחשוש לדברי הט"ז והח"צ, דכשמת אדון העיר בטל השכירות שהשכירו ממנו, והעלה יסוד חדש דדבריהם אמורים דוקא כשהשכירו ממנו הרשות גרידא, אבל כשהשכירו מאדוני הארץ הזכות שיהיה שייך להם הכח שיוכלו לערב, זכות זה לא פקע במיתת האדון, ונראה סברתו דדוקא שכירות נפקע במיתת המשכיר, אבל קנין אינו נפקע במיתת המקנה, והכא קנו מאדוני הארץ הזכות שבכל פעם שירצו לערב שיהיו בתי העכו"ם משועבד להעירוב, ויהיו העכו"ם כאורחים אצל אצל הישראלים, ע"כ אינו נפקע במיתת האדון, כיון שאינו שכירות, אלא קנית הזכות שיש לו להמלך להשכיר, קנו הישראלים, זה נראה שורש כונתו, והשתא נפל חששא על אותם שאינן מודים בעירוב, איך יהיו בתיהם מושכרים לאותם המערבים, הלא המלך לא השכיר לאיזה איש פרטי, אלא לכל היהודים בכללם, א"כ גם אותם שאינם מודים בעירוב בכלל, וגם להם חל שכירות הבתים, א"כ נהי דרשותם הפרטי אין אוסר כיון שהוא בכלל השכירות, מ"מ הלא גם הם זכו ברשות שהשכיר המלך, א"כ לא חל השכירות להשותפות של העירוב בלבד, כ"א גם להם, ומצד זה הלא יכולין לאסור, בשלמא בשכירות דעלמא שהעכו"ם משכיר לאיש אחד, ורק אותם שעירבו עמו זוכין ממנו, כמ"ש בגמ' אף שוכר אחד שוכר ע"י כלם, ואותם שאינם בכלל העירוב אינם זוכים רשותם של העכו"ם, משא"כ הכא שהשכיר המלך להיהודים בכללם, וע"ז חידש השו"מ דכיון דיכולים לזכות להם העירוב בע"כ, א"כ הוא בכלל השותפות, א"כ נהי דרשותו הפרטי אינו ניתר בכך, כיון שאינו מודה בו, מ"מ שותף מיהא הוי, א"כ כשזוכה בהשכירות שמשכיר המלך, הוא אינו יכול לחלוק הזכות שזכה בו להיות רשות בפני עצמו ולאסור, ואינו זוכה אלא להיות חלק מהשותפים, וע"כ מהני השכירות, אבל ודאי לענין רשותו הפרטי נשאר השו"מ כדמעיקרא, דניתר מטעם שכירות מהמלך, כיון שאינו מודה בעירוב.

ובזה מובן היטב מש"כ השו"מ בסוף
דבריו, שלא יוכל בעקשותו לאסור על אחרים להשתמש בהעירוב, כוונתו דאינו צריך לזכות בהעירוב, אלא לענין שלא יאסור על אחרים להשתמש בה, ואינו צריך ע"ז אלא להסכים להיות שותף בעלמא, ודוק. ויהיה איך שיהיה, נראה מדבריו שמחמיר על האינם מודים בעירוב שדינם כישראל, ואפ"ה מתיר מצד שכירות מהמלך.



דעת הגינת ורדים דמהני שכירות מן המלך אף לגבי ישראל


וכן נראה משו"ת גוור"ד כלל ג' סימן כ"ב (ד"ה עוד יפה) דיפה כח שכירות מן גזבר המלך ממה ששוכרים מן העכו"ם עצמן, כיון שיש בינינו צדוקים דלא מהני שכירות אלא ביטול, ואינם רוצים לבטל וגם עירוב לא מהני בהם כיון שאינם מודים בה, אמנם כששוכרין מן הגזבר גם רשותם מושכרת אצלינו בדינא דמלכותא ואינם אוסרים עלינו, הרי דהחמיר דדינם כישראל, ואפילו הכי מהני שכירות מגזבר המלך.




ביאור דלכל האחרונים דמהני שכירות מן המלך לגבי ישראל ה"ה דמהני לגבי המוחים בעירוב גבי ישראל


שכירות לענין רשותם, ה"ה לענין ישראלים שומרי תו"מ שאינם רוצים לזכות בעירוב, מהני להשכיר רשותם מהמלך, רק חילוק אחד איכא ביניהם, דאם ההיתר לשכור מן המלך הוא מחמת שכירו ולקיטו, שיכול להניח אנשי המלחמה בבתי העיר, א"כ זה מהני רק בסתמא כשאינו מוחה וזהו בכל המומרים, אבל הישראלים המוחים בפירוש, לא מהני שכירו ולקיטו כמ"ש באבנ"ז (סימן מ"ה אות י') (ולקמן אבאר בכמה צדדים דמהני אפי' כשמוחה באופן שיכולים לכפותו). אך מאחר שבלאו הכי היתר דידן אינו מחמת הנחת כלים שהרי אין המלך מניח אנשי המלחמה בבתי העיר, ויש לסמוך על הע"א מטעם דהקרקע משועבד להמס ושייך להמלך, ובזה לא איכפת לן מה שמוחה הבעה"ב, וכן למה שבזמנינו יש כח להממשלה לסלק את הבעה"ב מן הבתים י"ל ג"כ דמהני השכירות אף בע"כ א"כ כמו שמהני על האינם מודים בעירוב, ה"ה דמהני על השומרי תורה ומצות שאינם זוכים בהעירוב.