Thursday, August 17, 2006

Part 9: Sechiras Reshus For Contemporary City Eruvin



סימן ה'



השגות על דברי ת"ח אחד


הנה אחר שהגיעו דברי הנ"ל ליד ת"ח אחד שליט"א, שפך סוללה על מה שהעליתי דמהני לשכור משכירו ולקיטו בע"כ היכא דאוסר, מהא דכופין אותו לערב, וכתבתי שאין לחלק בין עירוב לשכירות. והקשה עלי:

א) דאין שום דמיון בין עירוב לשכירות, דמה שהוכחתי ממ"ד עירוב משום קנין, אמר דשם קונין בני החצר את הבית שמניחים בו העירוב, אבל אין בני החצר מקנין רשותן זה לזה, כמ"ש רש"י דף מ"ט וז"ל, עירוב שהוא מצרפן טעמא משום קנין, שמקנה להו בעה"ב רשותו ונמצאו כולם בעלים בבית זה שהעירוב מונח בו, וכל חצר משועבדת לרשותם זו ואחת הוא עכ"ל. הרי דאין בני החצר מקנין רשותם, רק הם קונין רשות שהעירוב בו, א"כ אין ראיה מהא דכופין, דיכולין לקחת רשות בע"כ גבי שכירות דצריך לקנות רשותו.

ב) הקשה עלי דמה ראיה הוא מעירוב דא"צ אלא איזה בעלות קלושא, ולזה מהני שיטלו ממנו בע"כ, אבל שכירות דצריך לקנות בדיני חושן משפט, ולוקחין ממונו ממנו, מהיכי תיתי דיטלו ממנו בע"כ.

ג) הקשה עלי דאין שום ראיה מעירוב, דשם ענין העירוב אינו שיקנה רשותו להשותפין, ולא צריך רק שיתן דעתו ודירתו על מקום פיתא, וכל ענין מקפיד אינו אלא שמקפיד על פיתו, ולזה מהני כופין, אבל גבי שכירות וביטול דנוטלין את רשותו אין לנו שמהני בע"כ. ואפי' את"ל דגם גבי עירוב נעשה רשותו שותפות לבני החצר, זה דבר הנעשה ממילא ע"י העירוב, ולא שהוא צריך להקנותו, ע"כ כיון דכופין אותו על העירוב נעשה רשותו בשותפות ממילא, אבל כי תיתי דיכולין ליטול רשותו ממנו בע"כ, אלו תורף דבריו.



מקור דברינו מהגינת ורדים


ובתחילה אומר דעצם הדין דיכולין לשכור משכירו ולקיטו בע"כ מישראל, היכא דאוסר, כבר נפתח ברבוותא ה"ה הגינת ורדים שהבאתי לעיל, וזה לשונו, עוד יפה כח השכירות מן הגזבר לפי שיש בינינו צדוקים, וכתב הרמב"ם בסוף פ"ב מהלכות עירובין דצדוקי אינו בדין שכירות, ולא מהני אלא שיבטל רשותו לישראל, וצדוקים הללו לא ישמעו לנו לבטל רשותם כראוי, ונמצאו אוסרין עלינו, ולזכותם בעירוב א"א שאינם מודים בעירוב, אמנם כשנשכור מן הגזבר נמצאו בתיהם של צדוקים גם הם מושכרות אצלינו בדינא דמלכותא, ושוב אינם אוסרים עלינו, עכ"ל. וכבר כתבתי דלמה דס"ל דצדוקי דינו כישראל, וצריך לבטל וכן נפסק בש"ע אפ"ה ס"ל דמהני שכירות בע"כ, א"כ ה"ה מישראל שומר תומ"צ דדין אחד להם, ואילו היה הדבר תלוי בדברינו, הייתי ירא לסמוך לדינא, אבל על הגינת ורדים ודאי יכולים לסמוך, ודברינו הם רק לבאר ולברר הדברים.



ביאור מהות ענין עירוב שהוא נתינת רשותו


ואבוא על סדר דבריו, מש"כ דעירוב משום קנין אין בני החצר מקנים רשותם, הנה ז"ל המאירי דף מ"ט (ד"ה נחלקו) וביאור הסוגיא ששמואל אומר משום קנין, כלומר שבעירוב קונה לכלם עד שכל החצר והבתים קנוי לכלם ומשותף לכולם, עכ"ל. הרי דברים ברורים דאינו רק שבני החצר קונים הבית שהעירוב מונח בה, אלא כל הבתים קנוי לכל בני החצר. ועיין בגאון יעקב שכתב וז"ל, ורבותינו בעלי התוס' אמרי, בהאי פיתא קא מקני רשותא אהדדי, דכ"א מקני רשותא דידיה לחבריה, והו"ל שותפין בכל בתי החצר וליכא רשות מיוחדת כלל, דכל בית שייך לכל בני החצר, עכ"ל. ובאמת גם דעת רש"י כן שהרי סיים, וכל חצר משועבדת לרשותם זו ואחת הוא, עכ"ל, והיינו שאין בני החצר בעלים מיוחדים לעצמם בהבתים שלהם, אלא שמשועבד לרשותם שהעירוב מונח בה, ומ"ש בתחילה שכולם בעלים בבית זה היינו שעי"כ מתחיל העירוב, וזה גורם שכל רשות משועבד לכולם, וכ"א יש לו קנין בכל הבתים, כמ"ש המאירי.

וכן כתב הרמב"ם לענין עירוב משום דירה וז"ל, בפרק א' הלכה ו' ומה הוא העירוב הזה, הוא שיתערבו במאכל אחד וכו', כלומר שכלנו מעורבין ואוכל אחד לכלנו, ואין כל אחד חולק רשות מחבירו, אלא כשם שיד כלנו שוה במקום הזה שנשאר לכלנו, כך יד כלנו שוה בכל מקום שיאחז כ"א לעצמו, והרי כלנו רשות אחד עכ"ל. הרי דלא סגי בזה שדרים במקום העירוב, אלא עי"ז יד כלם שוים בכל הבתים. וכ"כ בפירוש המשניות להרמב"ם, פרק הדר משנה א' וז"ל, וממה שאתה צריך לדעת, כי העיקר אצלנו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובנכרי עד שישכור, ונתינת רשות הוא שיעשה עירוב מע"ש וכו' עיי"ש. הרי שבעירוב הוא נותן רשותו, ובאמת בגמ' גרסינן ישראל נוטל רשות ונותן רשות, אבל ברבינו חננאל שם גורס ג"כ כהרמב"ם, וכן גורס הרא"ש שישראל נותן רשות ומבטל רשות, וכן הוא בתוספתא פ"ה הלכה י"ד (ובמנחת ביכורים הגיה נוטל, ולא ידע מדברי הרמב"ם.)

וכן מבואר ברש"י (דף כ"ו ע"ב ד"ה ה"ג) וז"ל, דאע"ג דהאי דבטל ליה עירב עם חבירו, כי עירב מאתמול אדעתא דהאי חולקא לא עירב, דההוא שעתא לאו דידיה, ודכוותיה תניא בהדר, אחד מן השוק וכו' דכי עירב אדעתא דההוא חולקא נמי עירב אינו אוסר, משחשיכה אוסר. וכן ביאר התוס' דף ע' ד"ה יורש וז"ל, ולא מהני עירובן לגבי אותו חצר שירש בשבת, וביאר הריטב"א שם ד"ה בעא מיניה וז"ל, ואילו משום דערב עם בני החצר, לא מעלה ולא מוריד לגבי בית זה, שהרי לא עירב אלא על רשות שהיה לו באותו שעה, עכ"ל. והיינו דאין כוונת עירוב רק שדר במקום העירוב, אלא העירוב חל על הרשיות שיש לו באותה שעה, והיינו כדברי הרמב"ם, וכן כתב הרשב"א (דף ע' ע"ב) בד"ה ואחד וז"ל, וקמ"ל שלא תאמר דכיון דבשעת עירוב עדיין לא נכנס בית זה בכלל עירובו, קמ"ל דבכלל היתר עירובו הוא, לפי שהעירוב אינו חל אלא בתחילת היום, וכבר היתה לו ירושה, וכל שהוא ברשותו באותה חצר, נגרר אחרי עירובו עכ"ל. ועיין בגאון יעקב דף ע' ד"ה דהוה ומית בא"ד וז"ל, ומסתברא כוותיה כדאמרינן במקפיד על עירובו דאינו עירוב, מה שמו עירוב שמו, ה"נ כלהו מתערבא בהדי הדדי בעינן, והכא דאינהו בחלקא דידיה דאתוסף ליה לא מתערבי ואסירי אינהו, איהו נמי בדידיהו לא מתערבי ואסר, דבטל העירוב עיי"ש.

מבואר מכל הני דברים ברורים במהות העירוב, דע"י העירוב כל הבתים מעורבים ושייך לכל בני החצר. ולמ"ד משום קנין נקנה לכולם. וצריך לבאר הדברים איך ע"י שכולם דרים בבית אחד או קונים בית אחד והם שותפים בו, גם כל הבתים וחצירות נגרר אחר בית הזה, איך נעשה דבר זה. וברש"י פרק בכל מערבין דף כ"ו ע"ב מדמה עירוב חצירות לתחומין וז"ל, וטעמא דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא, וכיון שנתנו כל בני החצר כדי מזונן בבית אחד נעשה כולן דרים בתוכו, ונמצאו כולן רשות אחת, וכן בעירובי תחומין נעשה כמי ששבת שם, ומשם יש לו אלפים אמה עכ"ל. והנה בעירובי תחומין לא נעשה אלא כאילו שבת שם, אבל בביתו הפרטי האמיתי לא נעשה שום דבר, ואיך בעירובי חצירות נמצא כולן רשות אחת. וכן ברשב"א מדמה עירובי חצירות לעירובי תחומין, דף ע"ב ע"ב (ד"ה מאי) וז"ל וא"ת לשמואל עירובי חצירות בפת מה מהני, דהא לא מקום פיתא גורם, דהתם נמי אנן סהדי דאי מתדר להו לכלהו התם ניחא להו טפי דליגני, וכדמתרץ הכא וגם לקמן, עכ"ל. והיינו הא דאמר שם לענין תחומין הרועים והקייצים וכו' דאי מיתדר ליה התם ניחא ליה, עיי"ש. והנה לכאורה גבי תחומין אין ביתו האמיתי נגרר כלל אחר מקום שקונה שביתה, אדרבה הרי עוקר תחום ביתו ואינו נגרר אחריו כלל.



ביאור איך הבתים של בני החצר נגררין אחר מקום העירוב


אך בירורן של דברים הוא, דכמו בענין תחומין אין לאדם אלא מקום שביתה אחת, וע"כ אם קונה שביתה במקום אחד הפסיד שביתתו שבביתו, דא"א להיות לאדם שני מקומות שביתה, כמו"כ בענין עירובי חצירות התקינו חכמים שיהא לאדם שביתה אחת, אלא דבתחומין חל הדבר אף בלא עירוב, היכן שהוא ביתו שם הוא מקומו, ובעירוב חצירות נעשה הדבר רק ע"י דין עירוב, והיינו ע"י שנותן שם עירובו ונעשה שם עיקר דירתו, נעשה כאילו אינו דר שם, כיון דעיקר דירתו הוא במקום שהעירוב מונח בו, ע"כ מובן מה שכל הבתים שבחצר נגררים אחר העירוב השייך לכולם, דכיון דהוי כאילו אין בני החצר דרים בבתיהם, א"כ כמו דדירה בלא בעלים אינו אוסר, כמו"כ דירה שלהם הוי כמו דאין דרים שם, וזה מדויק בלשון רש"י דף מ"ט שכתב ואין שם אלא דירה אחת, והיינו כמ"ש. וקצת דירה טפילה שיש בה אינה חשובה לחלוק רשות, ועוד שכיון שעיקר דירתו שיש לו הוא בשותפות עם בני החצר בהבית שהעירוב בה, א"כ אינו אדם בפנ"ע לענין דירה, א"כ מה שדר שם בבית שלו, אינו בתור איש פרטי אלא כאחד מן השותפין, ע"כ אינו חולק רשות בביתו.

ובזה מובן היטב הטעם דלא חל העירוב אלא על הבתים שהיו שלו בשעת עשיית העירוב, כמ"ש לעיל מדברי הראשונים, משום דבאמת יכול להיות לאדם שני מקומות לדירה, (וחלוק מתחומין לענין זה) אלא ע"י דין עירוב התקינו חכמים שיש לאדם רק דירה אחד, ובזה שקונה את דירתו במקום העירוב, עי"ז כאילו מפסיד את דירתו בביתו האמיתי, ונגרר אחר העירוב, אבל בית שלא היה לו בביהשמ"ש בשעת עשיית העירוב, ואח"כ זכה בו לא מהני העירוב כלל על בית זה, דנהי דדר במקום העירוב, מ"מ דר גם בבית זה, דאפשר לאדם לדור בשני מקומות, והכא לא שייך לומר דע"י שקונה דירתו במקום העירוב מפסיד דירתו בביתו האמיתי, דזה לא נעשה אלא ע"י תקנת עירוב, ובית זה לא היה לו בשעת העירוב, ע"כ לא הפסיד דירתו שם.

ועד"ז יתבאר גם למ"ד עירוב משום קנין, דכתבו המאירי והגאון יעקב, דכל בני החצר קונים כל הבתים שבחצר, וכ"כ רש"י דכל החצר משועבדת לזה הבית, והיינו דהכי תקינו חכמים דיש לאדם מקום אחד קנוי שיהא רשותו לענין לאסור על חבירו, וא"א לאדם להיות לו שני מקומות, אבל זה רק ע"י תקנת עירוב דבזה שקונה הבית שמניחין בו עירוב, עי"כ הפסיד קנינו בביתו האמיתי, ועי"ז כל בני החצר קונים כל הבתים, כיון דאין שם בעלים המחזיקין רשות, ע"כ יכולין כל בני החצר לזכות בזה, והיינו ע"י שפתוח להבית שמניחין בו עירוב, ושם יש קנין בשותפות לכל בני החצר, ע"כ כל בני החצר זוכין בשותפות בכל הבתים, ואין מי שמעכב עליהם כיון שכבר נסתלקו בעלים הפרטים משם, ונעשה בית אחד גדול, אבל בית שלא היה לו בביהשמ"ש אינו נכנס בכלל העירוב, דנהי דקנה הבית שהעירוב בה, מ"מ מעולם לא נסתלק מביתו שלא היה שלו בשעת העירוב, וגם שם יש לו קנין ואוסר.