Wednesday, February 25, 2009

Part 6: Sechiras Reshus According to the Rivash

ו

עיר שיש אנשים שמחמירים על איזה שיטות אם המקילים יכולים לערב עמם

בחכמת הלב פרק ז' אות י"ג הביא ירושלמי עירובין דף ד' עמוד א' דנחלקו ר"ל ור"י, במבוי עקום אם תורתו כמפולש או כסתום, ואיתא שם דר"ל טלטל שם ר"י לא טלטל שם, ומקשה שם אין תימר לא טלטל יואסר לבני המבוי, ר' יוחנן ביטל רשותו. והקשה החכמת הלב מ"ט הוצרך לבטל למה לא רצה לערב, ואף שהוא החמיר על עצמו מ"מ היה יכול לערב לצרכם. והעלה החכמת הלב דכיון דלר' יוחנן היה אסור לטלטל שם מחמת איסור כרמלית, ממילא א"א לטלטל את העירוב לביתו, ומשו"ה בטל העירוב, וע"כ הוצרך לבטל, ועפי"ז העלה דמקום שדרים ספרדים ואשכנזים, ויש שם עירוב שהוא פלוגתא בין הב"י והרמ"א, א"כ כיון דהספרדים אסורין לטלטל והם אסורין לטלטל הפת לרשותם בטל העירוב אף להאשכנזים זת"ד.

ודבריו אלו בטלים ומבוטלים, דהרי קי"ל דלא גזרו על שבות בביהשמ"ש, א"כ בביהשמ"ש הרי היו יכולין לטלטל העירוב כמ"ש האבעו"ז סימן שס"ה. ואף שכתב שם דבדבר שהוא איסור מחמת עירוב אסור בביהשמ"ש, כבר דחה דבריו הבית מאיר. ובאמת אף במקום שיש מחמירין מחמת דין דאורייתא ליכא שום חששא, שהרי הנודע ביהודה מהדו"ת סימן מ' חלק על האבן העוזר, וכתב דמה שצריך פתח בין חצר לחצר ושלא יפסיק כרמלית אינו כדי שיוכלו להוליך הפת, אלא משום דצריך לחשוב כאילו כל החצירות מיוחדים לאותו בית, וכיון שכרמלית מפסיק לא חשוב כרשות אחד. וכן כתב הט"ז סימן שס"ו ס"ק ג', וכן כתב החזו"א סימן ל"ב ס"ק ל"ה דליכא דין כזה שיהא צריך להוליך עירובו, אלא העיקר שלא יהא מפסיק רשות האיסור, ותימא על החכמת הלב שלמד מדברי החזו"א היפך מדבריו, וכ"כ הב"מ דא"צ להביא את העירוב דרך הפתח וסגי במה שמוליכן את העירוב למעלה מעשרה או דרך חורין. [מה שכתב רש"י סוף פרק הדר דלא קנו עירוב משום שא"א להביא עירובן, היינו משום דשם צריך שיעשה בית שער ע"י הולכת העירוב, וכיון שא"א להוליך העירוב לא נעשה בית שער, וממילא מפסיק מקום האסור בין מקום העירוב לשאר הבתים] א"כ ודאי אף במקום שיש מחמירין ואין מטלטלין, שפיר מהני העירוב להמתירין, כיון דלדעת המתירין הוא רשות אחד ואין מפסיק ביניהם שום רשות איסור, שפיר הוי עירוב טוב אף שאין המחמירין יכולין להוליך את העירוב.

ומה שהוכיח את דינו מן הירושלמי למה לא עירב ר' יוחנן והוצרך לבטל, אין בזה ריח קושיא, דהלא כל צורך העירוב הוא כדי שיוכלו שניהם לטלטל, אבל שם כיון דר' יוחנן החזיקו לכרמלית, ולא היה לו שום צורך לטלטל שם, א"כ למה לו לעשות עירוב וליתן פת בחנם, כיון דסגי בביטול כדי שאחרים יוכלו לטלטל, והוא אינו מפסיד מידי בביטולו, כיון דבלא"ה לא היה מטלטל שם.

ז

בענין השכירות בזמנינו

בספר חכמת הלב בעמק החכמה סימן י"ג העלה כמה חששות על השכירות בזמנינו, ואף שכבוד המחבר יקר בעיני, וניכר בו גודל יגיעתו, מ"מ למען המצוה היקרה של עירובין שמבואר בדברי הפוסקים גודל החיוב להשתדל בזה, וגם כדי שלא תהא האמת נעדרת, מוכרח אני לבאר שכל דבריו אין בהם ממש, הבנויים על יסודות שכתב בשאר סימנים בספרו, אבל אחרי שכל דבריו שם אין בהם ממש, א"כ בנפול יסודותיו נתמוטטו כל בנייניו.

באות ב' כתב דמה שמהני לסלק מן הבתים בשעת מלחמה לא מהני, משום דדין יכול לסלקו לא מהני, אלא אם הבית הוא שלו אלא שהשכירו לאחר, אבל בנידון דידן הבתים הוא של התושבים, ומה שאפשר לסלקם מחמת דינא דמלכותא לא מהני, וכתב שכבר ביאר כן בחכמת הלב פ"ו סעיף כ"ח. ובמחילת כבודו נעלם ממנו שבתשובת אבקת רוכל למרן הב"י סימן מ"ז מבואר להיפך, דאף אם הבתים הם של התושבים, מ"מ אם המלך יכול לסלקם מחמת דינא דמלכותא מהני השכירות ממנו. ואעתיק לשונו, ועוד אומר לך טענה חזקה לכשנקנה רשות מן המלך, אילו הונח שלא לקחם המלך או שלקחם ונתנם במתנה גמורה [להתושבים] וגם אילו הונח שלא יועיל רשות להשתמש, אלא צריך שיהיה למלך רשות לסלקם, אפ"ה יוכל לקנות רשות מן המלך, והטעם שהמלך יוכל לקחת הבתים בשעת מלחמה ולסלק לבעלי הבתים ולהשאיל להם בתים בצד אחר מן העיר, וכמו שבעינינו ראינו שכל מלך סותר הבתים שאצל החומה וכו' וזהו דינא דמלכותא ואינו גזל, וכתב שם אח"כ דבודאי שלא בשעת מלחמה הוי גזל אם יוציאם מבתיהם שלא לצורך המלחמה, אבל להציל את העיר מן הצרים אותם עד שילכו הצוררים דין גמור הוא לקחת הבתים ולסלקם מהם, עכ"ל.

וכן מבואר בתשובת מהרי"ט סימן צ"ד וז"ל, שידוע שהמלך יש לו רשות וממשלה בכל הדרכים, וכן בדין ששנינו ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחה בידו, ודרך המלך אין לו שיעור אפי' במלכי ישראל. וכן מבואר בתשובת שו"מ מהדורה ב' חלק ב' סימן ס"ב עי"ש.

מבואר מזה סתירת דברי העמק החכמה, ומהני יכול לסלקם אף שהבתים אינו שלו, אלא שמסלקם מצד דינא דמלכותא, וכן בדרכים ופשוט. וכל הסבריו בפרק ו' שביאר בדרכי שלום אות ק"ו יש לדחות בקל ואין להאריך בזה אחר שדבריו בדויים ונסתרים.

ומה שדייק בספרו פרק ו' מהא דכתב הב"י סימן שצ"א על דברי הר"מ, שלא מיירי משר שהבתים שלו ויכול לסלקם. משמע מזה דלא מהני יכול לסלקם אלא כשהבתים שלו, ז"א דהרי מיירי הב"י שלא בשעת מלחמה ואז באמת הוי גזל ואינו יכול לסלק, אלא אם הבתים שלו. ומצד שעת מלחמה הרי כתב אח"כ דמהני מטעם הנחת כלים לבד, וכן הרמ"א שהביא דברי הריב"ש, דהדרכים הוא של האדון ויכול לסלקם, הוא משום דאם אינו של האדון מאין יהיה לו הכח לסלקם והוי גזל, ואף שכתב מהרי"ט שמלך פורץ גדר מ"מ הרמ"א לא מיירי מהמלך של המדינה, אלא מאדון העיר, והוא אין לו הכח לסלק אלא כשהדרך שלו ופשוט. אבל במלך דאיכא דינא דמלכותא, ודאי מהני יכול לסלקו אף שאינו שלו.

שוב כתב העמק חכמה דאף אם הממשלה יכולה להשתמש בבתים לאחר ההפקעה לא מהני, כיון דבשעה שמשתמשים שם הבעה"ב מסולק משם, וע"כ לא הוי שו"ל כיון שאין לו שייכות לדיורי הבעה"ב, ודבריו נסתרים משו"ת נפש חיה סימן ל' שכתב להיפך מדבריו, שכתב דבכל יכול לסלקו מהני גם מטעם הנחת כלים דאחר שמסלקו משם הרי יכול להניח שם כלים עי"ש. ומה שכתב שדומה לשו"ל שיחדו לו מקום והבעה"ב אינו יכול להשתמש שם דלא נחשב כשו"ל, דבריו תמיהין מאד, דדוקא שם שיחדו לו מקום ואין לו תפיסה בכל הבית, בזה צריך שעכ"פ שבעה"ב יוכל להשתמש בחלקו או לסלקו משם, אבל אם יש לו תפיסה בכל הבית ודאי הוי שו"ל אף שבעה"ב אינו יכול להשתמש שם.

שוב כתב באות ג' דאף אם יש בסמכותם לצאת למלחמה בכל עת, מ"מ אין להם היכולת שיתהוה הצורך להזדקק לכל אחד מבתי הגוים או כל אחד מהרחובות. ולדבריו אם יש בעיר אלף בתים ואין בעיר רק מאה אנשי חיל לא יוכלו לשכור מן האדון, כיון שאין לו צורך בכל הבתים. וזה דבר בטל, שכבר ביאר הב"י גבי השאלת מקום, דכיון שיכול ליטול הכלים מן החצר ולהניחו בבית, יש לו תפיסה בכל הרשות, ה"נ הרי יכולים להחליף מקומם מבית לבית, וכן מוכח מדברי המאירי דף מ"ב גבי ספינה דמהני מה שיכול לסלקם מחדר לחדר, אף שאינו מסלקם מכל החדרים.

וכן נסתרים דבריו מדברי האבקת רוכל שהבאתי, שכתב דמהני כיון שלצורך המלחמה להבריח הצוררים יכול לקחת הבתים, וודאי שאין באפשרותו לגרום הצורך לגרש האויב דוקא ע"י בית זה, מ"מ כיון שיש היכי תמצי שיכול לסלקם הוי ברשותו לענין שיכול להשכירו.

שוב כתב שכדי לצאת למלחמה צריך החלטה של כל הקבינט, נמצא שלכל שר בפנ"ע אין הסמכות לצאת למלחמה, א"כ אין שום שר שיש לו סמכות בלעדית זת"ד. וז"א שכל שר שעובד להמדינה הוי כשו"ל של כל הקבינט, וכמו שרשות של שותפים מהני שכירות משו"ל שלהם, אף שאין לשותף אחד בלבד הבעלות מ"מ השו"ל שהוא משניהם ודאי מהני, א"כ הכא כל הקבינט הוי כשותפים בכל הבתים, כיון שבהסכמת כולם יכולים לצאת למלחמה, והשר הוי כשו"ל של כל הקבינט. ומה שכתב הב"י דלא מהני לשכור מהשר כשכל צרכי העיר נעשים ע"פ יועצי המדינה, דוקא שם דהשר לא היה שו"ל לאותם שרי המדינה, אלא היה מקבל מסים ושופט משפטיהם מחמת ששררתו על בני המדינה, אבל בזמנינו שכל השרים הם עובדים להמדינה ומקבלים פרס, א"כ שרי המדינה ויועציו שהם שותפים על הבתים מאחר שיכולים לצאת למלחמה א"כ כל שרי המדינה הם שו"ל שלהם, והוי כגזבר המלך שמבואר בדברי הרמ"א סעיף י"ד שיכולים לשכור ממנו. וכ"כ בתשובת זרע אמת ח"ג לסימן שפ"ב דבאופן דשר העיר ממונה על צרכי בני העיר מהני לשכור מן השר, אף שאין יכול לצאת למלחמה אלא ברשותם של בני העיר מ"מ השר נחשב כשו"ל של כל בני העיר א"כ יכול לשכור בשליחותם עי"ש.

שוב מצאתי שכבר נתעורר חשש כזה בשו"ת שנות חיים להגאון מהר"ש קלוגר ז"ל סימן י"ג דבזמנו שחיל המלך אין יכולין לשכור דירה לנפשם בלתי צירוף דעת הדאמינע, וכן להיפך הדאמינע אין לו כח להעמיד חיל כ"א בדעת שרי המלך וגדוליו ממי לשכור. והשיב דיש ללמוד מתורתו של מהרי"ט וכו' וה"נ כאן הדאמינע רגיל לעשות עבודתו של המלך ופקודת המלך באה אליו, א"כ יכול להעמיד חיל מטעם המלך אם המלך יצוה לו, וכן להיפך יכול לשכור משר החיל, כיון שאם המלך יצוה לו יהיה לו כח להעמיד חיל ואף שאין לו עתה שום כח עי"ש וזה ממש כנידון דידן.