Monday, January 01, 2007

Part 13: Sechiras Reshus For Contemporary City Eruvin

סימן ז


הואיל דאתי לידי קונטרס מאחד שערער על היתר זיכוי הפת בע"כ ועל היתר שכירות מהממשלה, אבוא על סדר דבריו בעז"ה.

מה שהעיר דמהרש"ק בשו"ת ובחרת בחיים לא כתב דמהני זכיה בע"כ אלא ברגיל לערב דאז כופין אותו, אבל באינו רגיל לערב דאין כופין אותו, א"א לזכות לו בע"כ כמ"ש הרשב"א דדוקא בעבד דאם איתא כאן הוי כייפינן ליה.


ביאור דברי המהרש"ק בענין זיכוי בע"כ

הנה תמיהני עליו הרי בשו"ת ובחרת בחיים סימן קכ"ג העיר בעצמו (בד"ה וראיתי) וכתב דכאן נמי הרי יכולין לכופו אלא שאין ידינו תקיפה, ואף למאן דסבר דבעי דעת אשתו מ"מ הרי אשתו יכולה לכוף אותו, ושליח המזכה כיון דחשוב כמותו לא גרע מדעת אשתו, עיי"ש. והרי דין זה דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו אינו דוקא ברגיל, אלא ה"ה באוסר, וא"צ לסמוך על דעה הב' ואפילו דעה הראשונה ס"ל כן.

ומה שסיים מהרש"ק שם שצריך לסמוך על דעה הב', היינו לפי דברי המג"א דמה דכתב הרמ"א דאם חזר מעירובו מהני בע"כ הוא כדעה הב', א"כ מוכח מזה דמהני חזרה דיהא נחשב בע"כ. וא"כ נהי דהמזכה חשוב כאשתו, מ"מ לאחר שכבר עשה הזיכוי שוב אינו כאשתו, וא"כ הוי חזרה. ותירץ המהרש"ק דמ"מ מהני משום דהיה גילוי דעת כל דהוא, ובעובדא דמהרש"ק לא היה גילוי דעת רק על שנה לכן איצטריך לומר שסומך על דעה הב' דלא צריך אף דעת כל דהוא. [וזה י"ל דמהני רק ברגיל דלדעה הב' אף אשתו לא מהני רק ברגיל], אבל ודאי לפי תירוץ שאר אחרונים (משנ"ב ס"ק כ' ונתיב חיים וקרבן נתנאל ובגדי ישע) דלאו משום דעת כל דהוא, אלא משום דכבר נתן הפת ואינו פת גזולה. ועיין בשער הציון ס"ק ט"ו דה"ה באוסר אף שאינו רגיל, א"כ נשאר קיים סברת מהרש"ק דשליח המזכה לא גרע מדעת אשתו, וכיון דהיא יכולה לכופו ה"ה השליח, וחזרה לא מהני, וגם נסתר מה שהעיר דצריך בי”ד לכפותו וכאן אין כאן בית דין, ז"א הרי הדין דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו הוא אף בלא בית דין.

ובר מן דין נראה ברור דמה שהצריך מהרש"ק לומר שסומך על דעה הב', היינו משום שהיה סובר דמה שכתב בשו"ע דאם אינו רגיל בי"ד כופין אותו אזיל רק לדעה הב', אבל לדעה הראשונה לא מהני כפיית בי"ד כמ"ש וז"ל מהרש"ק דילמא כדעת הסוברין דבני החצר "או בית דין" נוטלין ממנו בע"כ, ואף את"ל כהחולקין עיי"ש, וא"כ לדעה הראשונה לא היו יכולין לכופו בלא דעת אשתו, [ואף שכתב דהמזכה הוי כדעת אשתו ביארתי לעיל דס"ל דמ"מ לדעה הראשונה בעינן דעת כל דהוא אף על אח"כ]. אבל למ"ש האליה רבה והמשנה ברורה דכפיית בי"ד מהני אף לדעה ראשונה אף דליכא דעת אשתו, א"כ ודאי דאף לדעה הראשונה מהני זיכוי בע"כ דהרי יכולין לכופו בפניו ע"י בי"ד ואף באינו רגיל.

ומש"כ דבנידון דידן אין הבי”ד יכול לכופו, לענ"ד דמה שבמציאות אין יכולין לכופו לא מגרע, דהרי גם מהרש"ק כתב שם דאין ידינו תקיפה כעת ליטול בע"כ ואפ"ה מהני כיון דמצד הדין יכולין לכופו. וכן בהא דהרשב"א דאין העבד כאן אין יכולין לכופו במציאות, אבל מצד הדין יכולין לכופו. וכן בגוונא דידן אילו היו כל הבתי דינים מסכימים היו יכולין לכופו, ע"כ מהני גם זיכוי בע"כ ולא מזיק מה שבמציאות אין כאן בי”ד.

ומש"כ דמהרש"ק לא צירף את דברי הרשב"א רק לסניף, לא ידעתי מה היתר יש למהרש"ק בלא דברי הרשב"א, אם א"א לזכות בע"כ א"כ לא היה להם פת, ומה שכתב מהרש"ק בא"ד שסומך על ס"ס דילמא יכולין בני החצר ליטול בע"כ, לכאורה אינו מובן דהרי לא לקחו ממנו בע"כ, אלא זיכו לו וצריך לסמוך על דברי הרשב"א, אלא נראה כוונתו דלדעה ראשונה דאין יכולין ליטול ממנו בע"כ, דא"א לכופו, א"כ גם דברי הרשב"א לא שייך, דלדעה זו א"א לכופו בפניו, לזה קאמר דהוי ס"ס דילמא בני החצר יכולין לכופו א"כ שייך דברי הרשב"א. ואפי' את"ל כדעה הראשונה דא"א לכופו, דילמא מודים החולקים כאן דיכולין לכופו כיון דאין נוטלים משלו כלום, א"כ שייך שפיר דברי הרשב"א כצ"ל כוונתו, וא"כ כל סמיכתו אינו אלא על דברי הרשב"א בלא שום סניף אחר.

מה שכתב באות ד' להקשות על דברי מהרש"ק דגבי עבד יכולין לכופו בפניו ליתן לו השטר א"כ ה"ה שלא בפניו, משא"כ בעירוב דיכולין לכופו רק ליטול ממנו, מהכ"ת דיכולין לזכות לו להכניס לרשותו. לענ"ד פשוט דמהרש"ק למד כן מק"ו דאם יכולין ליטול ממנו בע"כ ואינו גזילה, כ"ש דיכולין לזכות לו, וכן סבירא ליה להשו"מ דדומה ממש להא דהרשב"א.

ומש"כ דלא קי"ל כהרשב"א בעבדים, כבר העירו די"ל בדאורייתא מחמירינן דלא כהרשב"א אבל י"ל דמידי ספק לא נפקא, ובעירוב דרבנן יש לסמוך על דברי הרשב"א, זהו דעת מהרש"ק והשו"מ, ולא אדע למה לא נסמוך בעירוב הקל על השו"מ ומהרש"ק נגד המחזה אברהם. [א"ה שגם המחז"א עצמו לא כתב דלא קיי"ל כהרשב"א, אלא שכתב ב' טעמים למה אין להתיר בנידון דידיה מחמת דברי הרשב"א, א' דדברי הרשב"א אינן מוסכמים, וב' שהרי גם הצד האחר רצה בהעירוב, אלא ששניהם רצו להיות המזכים.]

מה שכתב באות ה' דלא נחשב זכות גמור והביא מדברי הרא"ש, הנה באמת זה קשה גם על מהרש"ק והשו"מ, ומה שכתב דמהרש"ק לא מיירי אלא ברגיל לערב וזה ודאי נחשב כזכות גמור. לא ידעתי מאין בדה דברים אלה, הלא הוא מוחה בפירוש וחוב הוא לו, ומה שכתב ראיה דהרי לדעה הב' יכולין ליטול ממנו בע"כ לא ידעתי מה ענינו לכאן הרי שם אינו מטעם דהוא זכות, אלא מטעם שכתב הט"ז סימן שפ"ב ס"ק י"ב דאנו יכולין לכופו לקיים מצוה שהורגל בה.

וכדי לבאר דברי מהרש"ק צ"ל דס"ל דעירוב נחשב זכיה גמורה, וא"כ אפילו עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם, וכעין דברי הרשב"א גבי עבד אפי עומד וצווח. ומה שדייק מדברי הרא"ש להיפך, דכתב דאפי' במבוי אחד חשבינן ליה קצת חובה אולי יש קצת טעם למה אינו רוצה לערב, לא א"ש דהרי זה כתב הרא"ש לפרש דברי ת"ק, ולא ראיתי שום משמעות בדברי הרא"ש דר' יהודה מודה דאינו זכות גמור.

ומה שעשה ק"ו ממתנה דאם מתנה נחשבת קצת חוב בעומד וצווח, אף שמסתמא נחשב כזכיה, כ"ש בעירוב דלתנא קמא נחשב כחוב כ"ש דלר' יהודה עכ"פ בעומד וצווח דנחשב כחוב. קל וחומר פריכא הוא, דבמתנה נחשב כחוב מצד עצמו מחמת שונא מתנות יחיה, ע"כ לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם, משא"כ בעירוב אף דלתנא קמא הוי חוב, מכל מקום כיון דלדידן דקי"ל כר' יהודה והוי זכות, ע"כ מי שצווח להיפך נגד שיקול דעתו של התנא ר' יהודה דהלכה כמותו, ודאי בטלה דעתו אצל כל אדם.

והלא כן הוא גם גבי עבד שהרי לר' מאיר חוב גמור הוא להעבד לצאת לחירות דעבדא בהפקירא ניחא לי', ואפ"ה א"א להעבד לצווח דס"ל כר' מאיר דחוב הוא לו, הרי לן שהיות דלא נקטינן כוותיה שוב א"א לומר דהוי חוב וה"ה בנידון דידן.

ומה שהביא מדברי המ"מ דחצר הפתוח לשני מבואות אינו זכות דאוושי לה אינשי, הנה הרי המ"מ עצמו כתב דכשהוא פתוח רק למבוי אחד בלבד זכות הוא לו אף כשהוא מבוי גדול מאד ואוושי לה אינשי, ועל כרחך משום דכדי שישתתף בהעירוב שקול הרבה נגד ההפסד דאושי לה אינשי, וע"כ רק בפתוח לשני מבואות דבלאו הכי ישתתף בהעירוב מבוי האחר, משום הכי במבוי הזה חשוב לו חוב, אם כן בגוונא דידן דאינו פתוח למבוי אחר אין ראיה מדברי המ"מ דנחשב חוב, ודברי המהרש"ק שרירין וקיימין [ולא משום דבריו מחמת דרגיל לערב הוי זכות].

מה שהביא באות ז' דלא מהני שכירו ולקיטו גבי ישראל בע"כ מדברי הב"י סימן שפ"ב דלא עדיף שכירו ולקיטו מאשתו דלא מהני בע"כ לדעת הרמב"ם, וכתב שכן דעת המ"א סימן שס"ז ס"ק ב' וכן הב"ח אם מוחה בפירוש. לענ"ד עירוב פרשיות יש כאן, דהב"י בסימן שפ"ב באמת משוה דין שכירו ולקיטו לאשתו, וס"ל דאף ברגיל, רק בני החצר מערבין בע"כ אבל לא אשתו, וע"כ ס"ל דאף שו"ל לא מהני בע"כ ועל זה הרי חולק המ"א בס"ק ד' [ברגיל עכ"פ] וכן פסק המשנ"ב כהמ"א דלדעה השניה מהני אשתו א"כ ה"ה משכירו ולקיטו, דהרי לדעה השניה לא עדיף אשתו שכירו ולקיטו, ומה שס"ל להמ"א בס"ק ב' דלא מהני בני הבית ושו"ל בע"כ היינו לדעה הראשונה דס"ל דלעולם צריך דעת אשתו, אבל לדעה השניה שוה שו"ל ואשתו לבני החצר דיכולין לערב בע"כ.

ומה שמשמע בב"י והפוסקים סימן שפ"ב שזהו קולא גבי נכרי, כבר ישבתי בתשובתי כוונתם דגבי נכרי לא שייך לכפותו על המצות כמ"ש הט"ז סימן שפ"ב ס"ק י"ב, א"כ היה בדין דהנכרי יוכל לעכב על השו"ל מאחר שהוא הבעלים על הבית, לזה קאמר דמ"מ בנכרי הקילו כאילו השו"ל הוי הבעה"ב לגמרי, אבל בישראל א"צ להך קולא כיון דיכולין בני החצר לכפותו על המצוות וכמ"ש הטו"ז, א"כ ה"ה ע"י שכירו ולקיטו.

והנה כ"ז הוא גבי רגיל לערב, אבל באוסר לחוד, לכאורה לדעה השניה צריך דוקא בי”ד. אבל בתשובתי הבאתי ראיות ברורות דהא דצריך בי”ד אינו אלא שלא יהא פת גזולה, וכמ"ש הנתיב חיים והקרבן נתנאל פרק חלון סימן ט' אות נ' ואות פ' והביא שם את דברי הט"ז סימן שס"ז, ועיי”ש בט"ז בסופו שמפרש דברי הרמב"ם דהבי”ד כופין ליתן הפת ובני החצר מערבין, וכ"כ בבגדי ישע דהא דצריך בי”ד או אשתו אינו אלא שלא פת גזולה, וא"כ הרי בשכירות לא שייך פת גזולה וכ"כ המשנ"ב בסק"כ, א"כ מהני שכירות ע"י שו"ל בע"כ.

גם מה שכתב מדברי הרשב"א דלא מהני שו"ל אלא אם דר שם, ביארתי בתשובתי דזה דוקא לענין עירוב, דענין עירוב הוא משום דירה אבל לענין שכירות דסגי בבעלות, א"צ לדור שם.

גם מה שכתב דבזמנינו אין שום זכות להשרים ומה שעושים הכל הוא לטובת המדינה, ז"א דסוף סוף הרי בני המדינה נתנו כח להשרים שיוכלו לעשות כמו שירצו, ואין צריכין לימלך בבני המדינה, א"כ הרי יש להם בעלות. ומה שצריך שיהי' לצורך אינו מגרע, וכמ"ש השו"מ במהד"ת ח"ב סי' ס"ב להדיא.

ועי' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' י"ד שכתב להדיא דבזה"ז שאין מלך קבוע אלא הנבחר מן העם, ויש כיס המדינה ולהם הארץ, יכולין לשכור מהם או משו"ל. אם אינו דר שם, אינו ענין לכאן, דשם הנידון אי נחשב כאורח בלא שום שכירות, אבל הכא אמרינן דע"י שיכול לסלק יש לו הכח להשכיר רשותו ונחשב כאורח ע"י תקנת חכמים של שכירות וביטול, ולא משום דיכול לסלק גרידא וזה פשוט מאד. הגע עצמך בכל מבטל רשות הרי אינו יכול לסלקו ולמה נחשב כאורח, וע"כ דכך תקנת חכמים דע"י שאומר רשותי מבוטלת לך נעשה כאורח, א"כ ה"ה ע"י שכירות למאן דס"ל דמהני.

שוב ראיתי בשו"ע הרב סימן ש"ע סעיף ט' שביאר היטב החילק בין ביטול לאורח שאינו יכול לסלקו, דהמבטל סילק עצמו מרשות ביתו, משא"כ אורח שלא ביטל ולא סילק עצמו, א"כ גם בשכירות באופן דמהני נעשה מסולק.

ואין לומר נמי דא"א להיות אורח אלא למי שדר שם ולא להשר שאינו דר שם, זה אינו, דהרי כתב הריב"ש דנעשים אורחים להישראל ששכר מן השר, ואינן נעשים אורחים של השר ופשוט.

מה שכתב באות ט' דבגוונא דקצות השלחן הרי רוצה בשכירות רק בעירוב אינו רוצה, ז"א דהרי הוא אינו רוצה שישכרו את רשותו והוא יאסר לטלטל, רק רשות העכו"ם הוא מסכים לשכור ופשוט.

מה שכתב דלא שייך יכול לסלק על הבתים, הנה לפי מה שראיתי בספרי החוקים הרי גם בזמנינו יכולים לסלק מהבתים.

מה שכתב באות י' דאם יתעקש אחד מהדרים ואינו רוצה לזכות רק בעירוב הגדול, יכולין לכפותו בעירוב הקטן שבבית, כיון דהוא רגיל לערב, לענ"ד יש לדון בזה דכיון דאינו רוצה לאסור עליהם, אדרבה הרי רוצה בעירוב הגדול, דילמא בכה"ג אין יכולין לכפותו, ולפי"ז אף באופן שהפת כבר מונח בידם יכול לחזור בו בכל ע"ש, דדמי למה שכתב רמ"א סימן שס"ז דמי שאינו רגיל לערב וחזר מעירבו צריך לחזור ולזכות, דכאן אין לו מעלת רגיל, כיון דרוצה לערב עמהם בעירוב הכללי, ועוד דמה דיכולין לכפותו היינו ליטול ממנו בע"כ, אבל לזכות לו בע"כ לא מהני רק מחמת דברי הרשב"א דמהני זיכוי בע"כ.