Monday, April 10, 2006

Part 6: Various Issues Regarding Eruvin

פרק ו

ענינים חשובים במצות עירוב


ירושלמי עירובין פ"ג ה"ה: אמר רבי יהושע מפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום.[22] מעשה באשה אחת שהיתה דבובה לחבירתה, ושלחה עירובה גבי ברה, נסתיה וגפפתיה ונשקתיה, אתא ואמר קומי אימיה, אמרה הכין הוות רחמה לי ולא הוינא ידעה, מתוך כך עשו שלום, הדא הוא דכתיב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'[23].


בספה"ק בית אהרן מהרה"ק מוה"ר אהרן מקארלין זצ"ל כתב: "קבלה בידינו, שפת העירובי חצירות התלוי בבית שמירה גדולה הוא".



האר"י הקדוש בשער המצות פרשת בשלח דרוש ג מסביר ענין עירובין (עירובי חצירות מבואות ותחומין) וכתב וזה לשונו: ועל ידי כן יתבטל כח הדינין ותתבטל אחיזת הקליפות, ויוכל האדם להכניס ולהוציא בחצרות ומבואות או [לילך] בתחומין בלי פחד מהקליפות.



ובספר קרבן שבת פי"א כתב עפ"י האריז"ל, ד'חסד' עולה ע"ב ו'גבורה' עולה רי"ו, וביחד הם אותיות 'עירוב', וזהו ענין עירוב לחבר חסד וגבורה (תפארת), "ואז רשות היחיד נעשה רשות יחידו של עולם, שאין לחיצונים אחיזה,[24] כי בשיתוף חסד וגבורה יחד בטילים כל הדינים שבעולם, והמן נדחף אל ביתו והעיר שושן צהלה ושמחה, משא"כ קודם לכן הם בפירוד ונקרא רשות הרבים רשות חיצונים ואין לטלטל מזה לזה" עכ"ל הקדוש.



ובספר פניני המאור (להרה"ג מו"ה משה מאיר יאדלער שליט"א מירושלים) ח"ג עמוד שע"ג ד"ה והנה מתוך, מביא בשם זקנו הגה"צ ר' בן ציון יאדלער (הוא המגיד הירושלמי הנודע, והיה הממונה לפקח על העירוב בעיה"ק ירושלים במשך שנים רבות), שאמר בשם החתם סופר זצוק"ל, שעירוב הוא שמירה על העיר מכל מרעין בישין ומשונאים וכו'.



ועיין ברכת אברהם פרשת ואתחנן וזה לשונו: שמעתי שתלמידי הריב"ש (הרבי ישראל בעל שם-טוב) ז"ל היו יושבים ביחד ומתווכחים איזהו הדבר העקריי שראש ומנהיג הדור צריך להשגיח עליו. יש מהם אמרו שהעיקר הוא להשגיח על הזביחה, שיהיה השוחט ובודק ירא שמים, וכן בכל שאר ענינים השייכים לזה, כי ח"ו מאכלות אסורים מטמטמים את הלב. ויש שאמרו עירובין הוא העיקר, כי הלכות שבת כהררים התלויים בשערה (חגיגה י.) והאיסור חמור מאוד. ויש אמרו מקוה היא העיקר, להשגיח שהמקוה תהיה כשרה בלי שום חשש, כי אם יסוד בנין האדם הוא ח"ו בלי כשרות, קשה לו מאוד להתגבר על הרע רחמנא ליצלן. ואחר זה אמר להם מרן הריב"ש ז"ל בזה הלשון: תיתי לי כי בעת הזאת פלפלו גם כן במתיבתא דרקיע איזה מהם עיקר, ואמרו כמר וכמר, והסימן הוא במקרא (חבקוק ג, יב) 'בזעם תצעד ארץ' ראשי תיבות זביחה עירובין מקוה, כל אלה הם יסוד הארץ.



בספר אוהב ישראל בעניני שבועות כתב בזה הלשון: סוד העירוב, הוא סוד יחוד וקישור עלמין עילאין בעלמין תתאין, בסוד יחוד הוי"ה אדנ"י, לבל יהיה אחיזה לחיצונים ר"ל וכו', רשות הרבים הוא מקום שיש אחיזה לחיצונים ר"ל, וסוד העירוב הוא לקשר ולייחד הקדושה לבל יהיה אחיזה לחיצונים ר"ל עכ"ל.



ובפרשת מסעי כתב האוהב ישראל וז"ל: ולזה תיקן שלמה המלך ע"ה בחכמתו הנפלאה עירובין לשבת קודש, והמוציא חוץ לעירוב הוא מוציא מרשות לרשות אחר, כי מבפנים לעירוב הוא רשות הקדושה והטוב, וחוץ להעירוב הוא רשות ס"א ר"ל, ועל ידי העירוב יופרד ויתפרש אחיזתן לגמרי וישאר אך קודש לבד ואז אינו מעורב טוב ברע כלל וכו', עיי"ש.



וז"ל הייטב פנים בדרשות שבת שובה (ח"א פה:) סוף אות יא: והנה מבואר בספרים כי בכל יום מז' ימי תשובה שבין כסה לעשור צריך לשוב ולתקן היום ההוא, והיום יום שבת קודש, צריך לפשפש במעשיו בענין שמירת שבת קודש, האם שמר שבת כהלכתו ובכלליו ופרטיו לבל עשות מלאכה על ידי עצמו או על ידי נכרים בשבילו, ולהתחרט על העבר ולקבל עליו מעתה קבלה גמורה לשמרו כהלכתו.



והמבחן אם תשובתו מאהבה או מיראה הוא, אם יפקח כל אחד ואחד גם על זולתו, היינו מי שבידו למנוע רבים מעון שבת בהוצאה והמשא בזדון ובשגגה, אשר המכשלה הזאת תחת ידו במקום שאין שם עירובי חצירות ותיקוני מבואות. על כן אשר לו הכח לעמוד בהיכל השרים והשלטונים, בעיניו יראה ובלבבו יבין כדת מה לעשות, להשתדל בזה להוציא הדבר מכח אל הפועל לתקן תיקוני עירובין בעיר להציל הרבים, ובזאת יכופר עונו ויעשה זכיות. ועל כן נקרא היום 'שבת שובה', כי היום צריך להשיב שבת למקומו, ולקיים 'קחו עמכם דברים ושובו', אמן כן יהי רצון.



ובספר גדלות יהושע אות לב כתב: שמעתי מפה קודש רבינו זי"ע (ה"ה הרה"ק רבי אברהם יהושע פריינד אבד"ק נאסויד זצוק"ל), שפעם אחת ביום שבת קודש פרצה שריפה בבית הרה"ח המפורסם מוה"ר יוסף ליב כהנא ז"ל ואכל כל מחמדיה ל"ע, ובשבת שלאחריו דרש כ"ק אדמו"ר הגה"ק רבינו בעל ייטב לב זיעוכי"א האבד"ק סיגוט יצ"ו ונשא מדברותיו בקודש בבית הכנסת דשם. ובין הדברים הזכיר מאמר חכמינו ז"ל (שבת קיט:) 'אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת' וכו', ואמר ליהוי ידוע לכם שברור הדבר אצלי שאצל הרה"ח הנ"ל לא היה ח"ו חילול שבת קודש, והדליקה נפלה רק בעון של בני העיר שיש ביניהם חילול שבת קודש, היינו שיש שאינם נזהרים בהוצאה לרשות הרבים ר"ל, כי בימים ההם עדיין לא היה עירובי חצירות בעיר סיגוט יצ"ו. והמליץ הגה"ק בעל ייטב לב זי"ע הפסוק (תהלים קמז, יד) 'השם גבולך שלום', היינו אם יהיה עירוב בעיר אז יהיה עירנו בבחינת רשות היחיד שהוא כענין 'שלום' כגוף אחד, ומי שיעשה ויפעול עשיית עירוב לזה אני מבטיחו 'חלב חטים ישביעך' כלומר שלא יחסר לו דבר מעולם, ואני נותן לו את העולם הבא שלי.

______________________

[22]
עיין פירושו במהרש"א סוף מסכת עירובין. ולאותם השואלים הרי כאשר תיקנו עירוב בבארא פארק נתרבה המחלוקת, האמת, דחוץ מכמה יחידים שחשבו שיש בכוחם לכפות דעתם על כל העיר, לא היה שום מחלוקת, ושלום ושלוה שרר בין כל החוגים, ואדרבה נתרבה ונתחזק הידידות בין הרבה קהילות שלא היה ביניהם שום שייכות מקודם, הן בעניני לימוד הלכות עירובין, הן בענין ההשקפה והן בחלק המעשה, כידוע ומפורסם.
ועיין בשו"ת מחזה אברהם או"ח ריש סימן עה שכתב וז"ל: עיקר עירובי חצירות הוא מפני דרכי שלום כדאיתא בירושלמי וכו', ולכך במקום שיש מחלוקת אין עירוב, ולא נאה לתלמידי חכמים להתנהג כן להיות כאינו מודה בעירוב, רצוני לומר, שכל המחזיק במחלוקת הרי הוא כאינו מודה בעירוב, דעיקר תקנתו היה מפני דרכי שלום, ולכן חדלו מזה, וה' הטוב יברך אתכם בשלום, עכ"ל.
ועיין בסמ"ג ריש הלכות עירובין שכתב בשם רב האי גאון (ומובא בב"ח ריש סימן שסו), שלכך לא נתקנו עירובין ונטילת ידים עד שלמה המלך ע"ה, מפני שהיו כל הימים במלחמה עד שלמה המלך ע"ה, שבימיו נתן הקב"ה שלום בארץ. וזה רמז להנ"ל, דעירוב הוא שלום.
[23]
בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סימן ז ד"ה ובגוף כתב: העירוב הוא אות על התקשרות האנשים והתערבותם זה בזה, ולזה העירוב מביא לידי שלום כדאיתא בירושלמי, עכ"ל.
ועיין שו"ת טוב טעם ודעת ח"ב סימן רכט שכתב וז"ל: לכך נתן הקב"ה לפנחס ברית שלום ולא שכר אחר, אך הנה ע"י מעשה דפנחס קנאה נעשה מחלוקת בישראל, ולולי שהעיד עליו הקב"ה שכרו, היו מחזיקין את פנחס לבעל מחלוקת שעשה מחלוקת בישראל, והראה הקב"ה להיפך, שמחלוקת לשם שמים לקנא קנאת ה' צבאות הוא עצם השלום, עכ"ל וע"ש.
[24]
ועיין במגיד משנה הלכות שבת פי"ד ה"ז הובא בבית יוסף אורח חיים סוף סימן שמה וז"ל: ברשות היחיד אין מקום לרשות אחרת, שכל דבר שבתוך רשות היחיד הוא רשות היחיד, בין גבוה בין נמוך בין רחב בין קצר, עכ"ל. והנגלה והנסתר עולים בקנה אחד.