Wednesday, April 26, 2006

Part 1: Sechiras Reshus for Contemporary City Eruvin

הרב יואל הלוי ראזנער
מח"ס מנחה עריבה על עניני עירובין




בענין שכירות רשות בזמה"ז ובדין ישראל המוחה בהעירוב



בשו"ע (סימן שצ"א סעיף א') ואין מספיק במה שישכור משר העיר, במה דברים אמורים בשר שאין הבתים שלו, וגם אין לו רשות להשתמש בבתי העיר כלל אפי' בשעת מלחמה, אבל במקום שכל צרכי העיר אינם נעשה אלא ע"פ השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות מהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם.


והנה בזמנינו לפי השקפה ראשונה לכאורה יהיה רפוי היתר זה, כמבואר בדברי האחרונים דבזמנינו יש לאנשי המלחמה מקומות מיוחדים להם, ואינם משתמשים כלל בבתי בני העיר.(שוב הראו לי בכתבי הממשלה שבזמה"ז אדרבה יש זכיות יתרות להממשלה יותר מימים הראשונים לענין שיוכל לסלקו, ושייך טעם הריב"ש הב' לא רק על הדרכים אלא גם על הבתים עצמן וכמו שיבואר להלן.)


סימן א'


ביאור דברי העצי אלמגים דמהני שכירות מן המלך מטעם שהקרקע משועבד להמס



והנה בספר עצי אלמוגים (סימן שצ"א) כתב היתר חדש, ובתשובת דברי חיים יו"ד (סימן מ"ב) כתב דהיטב אשר דיבר, ע"כ מן הראוי להרחיב הדברים ולבארם.


הנה מבואר בגמ' ב"ב (דף נ"ה ע"א) והני זהורורי ארעא לטסקא זבונינהו זבוני וכו' אמר ליה הונא בר נתן קשי בה אמימר, א"כ בטלת ירושת בנו הבכור דהוי ליה ראוי וכו', אלא מה אית לך למימר דיהיב טסקא ומית, ה"נ דיהיב כרגא ומית, וביארו התוס' דבשאר כל אדם אע"פ שהנכסים משועבדים אין ירושת בכור בטלה, כיון דמחוסר גביינא, אבל למס המלך אפי' קרקע שוה אלף זוז משועבד לדבר מועט, והקרקעות עיקר הן של המלך וכבר הוא מוחזק בהן.


וכתב
העצי אלמוגים דמש"כ הרשב"א והמרדכי דאין יכולין לשכור משר העיר אלא כשיש לו רשות להושיב שם אנשי המלחמה, מיירי דוקא באופן שאין המלך יכול ליטול הקרקעות כשאין משלמים המס בעדן, אבל כשיכול ליטול הקרקע בעד המס והקרקע שלו, ודאי יכולין לשכור מן המלך, דמה ירושת בכור שהוא דאורייתא בטלה בכה"ג, ור"ת בתוס' (ע"ז דף נ"ט וחולין דף ז' וקידושין דף ל"ו) כתבו דאהא סומכין דאין אנו מפרישין תרו"מ בזמה"ז אף שמדרבנן מחויבין גם בחו"ל, משום דהקרקע שייך להמלך ע"כ פטור מתרו"מ, א"כ כ"ש עירוב הקל שהוא מדרבנן, י"ל דהוא של המלך ויכולין לשכור ממנו.

והנה
צריך להבין הרי בגמ' אמרינן דביהיב טסקא ומית, בכור נוטל פי שנים, דלאחר שיהב הטסקא מוחזק הוא בהשדה, א"כ איך מהני שכירות רשות מן המלך, הלא כל בני המדינה פורעין המס מידי שנה בשנה, והם מוחזקים בהבתים שלהם ואין להמלך רשות בהם, וזה קשה גם על ר"ת שפוטר מתרו"מ גם לאחר שפרעו את המס.

אך
כשנדקדק בדברי הרשב"א שביאר את דברי התוס' ב"ב הנ"ל, שכתב וז"ל, וי"ל דלא דמי שעבוד חוב דעלמא לשעבודו של מלך וכו', הילכך הוי ליה מלכא כמאן דמוחזק בכלהו נכסי, ונחית ומזבין מנפשיה וזביניה זביני מן הדין, ומוכר כל קרקע על דבר מועט של טסקא שיש לו עליו, לפי שגוף הקרקע של מלך הוא וכל שאין פורעין לו חקו נוטלו, ואילו חוב דעלמא שעבוד בלחוד הוא ומשתעבדי ליה נכסי וכו' עכ"ל. מבואר מדבריו דמה שהמלך נוטל את הקרקע בעד המס אינו מטעם שעבוד, אלא באמת מעיקרא שלו הוא רק שמניח האנשים לדור בתוכו בתנאי שפורעין לו המס, וכשאין פורעין לו המס הוא נוטלו מחמת שהוא שלו, ולא משום שמשתעבד תחת המס, ועפי"ז מובן שפיר דברי ר"ת שפוטר מתרו"מ גם לאחר שפרעו את המס, והעצי אלמוגים שמתיר לשכור מן המלך גם לאחר שפרעו את המס, דהרי גם לאחר שפרעו את המס שייך להמלך, אלא אם פורעין את המס הוא מניח לדור בתוכו, ובאמת מלשון רבינו יונה שם שכתב וז"ל, אבל מי שנתחייב לשלם טסקא אין לו כלום בקרקע עד שיפרענה, משמע דלאחר ששילם המס הרי הוא שלו, אמנם מדברי ר"ת גבי תרו"מ מוכרח, דס"ל כהרשב"א דאף אחר שפרעו את המס שייך להמלך, אלא דמרשה לדור בו.

ובאמת
גם גבי תרו"מ לאו כל הראשונים הסכימו לדברי ר"ת, לכן אף אם ימצא איזה משמעות באיזה ראשון, דס"ל דלא מהני לשכור מן המלך אף באופן דארעא לטסקא משתעבד, אין זה ראיה לסתור, דאפשר גם גבי תרו"מ לא ס"ל כר"ת, ומ"מ לענין עירוב סמכו הע"א והד"ח והשו"מ על דברי ר"ת.



ביאור דהבעלים אין להם בהבתים רק זכות השתמשות לכך יכולין לשכור מן המלך ששייך לו


ואכתי צריך להבין הרי קי"ל בשו"ע (סימן שפ"ב סעיף י"ח) דעכו"ם שהשכיר ביתו לחבירו עכו"ם, אין יכולין לשכור אלא מן השוכר ולא מן המשכיר, אא"כ יכול לסלק את השוכר מן הבית בתוך הזמן, או שיש לו רשות להניח שם כליו, עיי”ש. א"כ לאחר שפרעו את המס להמלך, אינו יכול להוציא את האיש עד לשנה הבאה אם לא יפרע את המס, א"כ בני העיר הוי כשכרו הבתים מן המלך, והמלך המשכיר אינו יכול לסלקם, א"כ א"א להשכיר מן המלך בכה"ג, וכ"כ הריב"ש להדיא דאפי' אם הבתים הם של המלך, מ"מ כיון שהשכירם לבני העיר צריך לשכור מהם ולא מן המלך, ולכאורה העצי אלמוגים לא הועיל כלום במה שבתים הם של המלך, דהרי מ"מ כבר השכירם.

אמנם
נראה דז"א דהרי המלך לא השכיר את הבתים מעולם, דמה שפורעין את המס אינו לשם שכירות, אלא לשם מס, רק הקרקע משעבוד להמס, דאם אין פורעין את המס הוא לוקח קרקע שהוא שלו מעולם, ולא משום שלא פרעו השכירות, ומה שלגבי ירושת הבכור מיקרי מוחזק לאחר שפרעו המס, זהו משום שעכ"פ מוחזק הוא בהזכות לאכול הפירות בשנה זו, אבל זכות זה אינו כשכירות ממש שלא יוכלו לשכור מן הבעה"ב, דהרי הבעה"ב לא השכיר את גוף הקרקע מעולם.

[ועיין
בלשון תשובת מהרי"ק שורש ט"ז וז"ל, ואע"ג דפשיטא דלא דמי לשדה המשועבד למלך בשביל המס, וכו' דארעא לטסקא משתעבד, והמס כמו חלף הפירות שאוכל מקרקע המלך, שהרי הארץ של מלכי האומות העולם, עיי”ש. הנה דהמס אינו משום שכירות, אלא משום שאוכל מקרקע המלך צריך לשלם חלף הפירות, ועיין בש"ע הרב הלכות גזילה ואבידה וז"ל מפני שכל הארץ למלך הוא, ובידו לגזור שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו, עכ"ל. והיינו דכשנותן קצבתו הרי הוא נהנה מדעתו ולא מחמת שכירות].

ונראה
דיש לדמותו למש"כ הנתיבות סימן קצ"ב בארוכה, שיש שני מיני קנינים גבי שוכר, יש ששוכר הגוף לפירות, ובכה"ג הוי כחצירו לענין קנינים, אבל יש שאינו שוכר אלא זכות השתמשות, והבית משעובד לו שיוכל להשתמש בתוכו, אבל אין לו בגוף כלום, וכמו שמבואר גבי חזקת תשמישים דקנה ע"י מחילה בלא שום קנין, ועיין בספר ברכת שמואל ב"ב (סימן כ"ה) שביאר דכשאיכא רק חזקת תשמישין, אינו שלו רק בשעה שמשתמש, אבל אח"כ יכול הבעה"ב להשתמש בו מטעם זה, דעצם הגוף לא קנאו מעולם, ולא קנה רק זכות ההשתמשות.

וככל
החזיון הזה י"ל בכל מקום שהקרקעות הן של המלך, [כמ"ש התוס' בב"ב נ"ה ובקידושין ל"ו ובחולין דף ז'] דמה שהבעה"ב יכול להשתמש בה כשיהבי טסקא, אינו משום דהמלך השכיר להם הרשות, דהמס אינו לשם שכירות כלל אלא שהמלך מניחו לדור בתוכו, ויש להבעה"ב רק זכות תשמישים [אמנם נראה דמ"מ הוי כחצירו לענין קנין חצר, דמאחר דהמלך נותן רשות להשתמש בה כשלו, הוי כהשאיל לו חצירו לענין קנין חצר דמהני, ובהא עדיף מחזקת תשמישים בעלמא] ומנא אמינא לה דאינו קנין הגוף מהמלך, דהרי אמרינן דהיכא דלא יהיב טסקא בטלה ירושת הבכור, ולכאורה אף אם נימא כהתוס' דהקרקע הוא של המלך, מ"מ הרי המלך מרשה לאכול פירות השדה, אף קודם שנתנו המס כמו אח"כ, ואדם אחר הלוקח פירות מהשדה הוי גזלן גמור, ואם נימא דקנוי לבעל השדה הקרקע לפירות, א"כ הרי זה דומה למשכנתא דאמרינן בב"מ דהיכא דלא יכול לסלוקי, בכור נוטל פי שנים, והיינו מטעם שגוף הקרקע הוא שלו לפירות כמ"ש הר"ן שם, והוי מוחזק בגוף השדה אף שהוא רק לפירות.

א"כ
ה"נ אף שהמלך יכול לקחתו בשביל המס, מ"מ אינו לוקח הפירות שאכל עד השתא, א"כ הרי עד שהמלך לוקחו הרי הוא מוחזק בהשדה לפירות, ולמה אין הבכור נוטל בה פי שנים, ולא דמי למשכנתא באתרא דמסלקי דחשוב ראוי כיון שאין לו בגוף הקרקע כלום, כיון דלעולם יכול לסלקו, אבל הכא גבי מס הרי המלך אינו לוקחו אלא אם אינו פורע המס, ובאמת מכאן ולהבא הוא גובה, א"כ נהי דגוף הקרקע הוא של המלך מכבר, אבל הקנין פירות שהוא לוקח רק מכאן ולהבא למה לא יחשב הבעה"ב מוחזק בזה, אע"כ מוכרח מזה דהמלך אינו נותן כלל להבעה"ב הגוף לפירות, אלא שהוא משעבדו להבעה"ב להשתמש בו בלבד, והוי כמשכנתא באתרא שמסלקי דחשוב ראוי, כיון שאין לו בגוף הקרקע כלום, אלא שעבוד בעלמא, ומה שמיקרי מוחזק לענין בכור היכא דיהבי טסקא אף שאין לו בגוף הקרקע כלום, נראה מטעם דביאר הש"ך (סימן רע"ח ס"ק ז') דאף שעבוד מיקרי מוחזק אם שעיבודו בידו, ומשו"ה אחר דיהבי טסקא כיון דמובטח בו שהמלך לא יסלקו באותו השנה, הוי שעבודו בידו, וחשוב מוחזק לענין פי שנים.


אבל לענין לשכור מן המשכיר לענין עירוב, נראה דכל שלא השכיר את הגוף לפירות להשוכר, אלא שעבוד לו להשתמש בתוכו, יכולין לשכור מן המשכיר אף שאינו יכול לסלק את השוכר ממנו, [והריב"ש מיירי כשהשכירו בשכירות מעליא, כמ"ש העצי אלמוגים והשו"מ דהריב"ש מיירי באופן שהקרקע אינו משעבוד להטסקא,] ומנא אמינא לה דהרי בכל ביטול רשות, הכוונה שמפקיר רשותו לבני החצר ולב"ש מקנה רשותו לבני החצר, ולכאורה הרי ודאי השאיר אצלו רשות לדור שם, וא"א לסלקו משם, אע"כ כיון דגוף הבית הפקיר ולא השאיר לעצמו, אלא הזכות לדור שם אינו אוסר, א"כ ה"ה כשהמלך יש לו גוף הבתים ורק זכות הדירה נתן להבעה"ב יכול המלך להשכירו לישראל, והבע"ב חשובים כאורחים בעלמא אף שלא מצי לסלקינהו, דלא גרע מביטל, וכ"כ הריב"ש דכשהמלך משכיר רשותם של הישראלים הוי כאורחים, אלא שאח"כ כתב דלא מהני. [שלא מצי לסלקינהו ונראה דזה דוקא בעובדא שלו כמ"ש.]