Part 2: Why is Eruvin Different From Any Other Issue that it Elicits Such a Visceral Response?

Continued from part 1.

While I am still convinced that the main reason why the issue of eruvin elicits such a visceral response is because of mi b’rosh, there is an additional and, at times shared, motivation as well. This rationale developed over time and became remarkably significant after the 1979 Flatbush eruv debacle (or maybe even from the time of the 1949-1962 Manhattan eruv saga).

Over the years, we have faced an argument from yeshivaleit that if we would learn through the sugyos and the Rishonim on Meseches Eruvin, particularly the inyanim of asu rabbim u’mevatlei mechitzta and pirtzos esser, it would be apparent that one should be stringent in regards to city eruvin (even with those eruvin that make use of mechitzos). At first glance, it should be evident that these statements fly in the face of our halachic mesorah. No one is denying that there are some major poskim who would object to our city eruvin. However, the preponderance of poskim of yesteryear would surely have supported the eruvin that have been established in the last thirty years (particularly those eruvin making use of mechitzos). Do we know the sugyas and the Rishonim better than these poskim? Don’t those poskim who want to rely on the great decisors of the past have on whom to rely? While it is possible to argue that these yeshivaleit do not comprehend the halachic process, I believe that it is not as simple as that. Moreover, why is there a trend in the yeshivah velt to seek all chumros to negate most city eruvin?

I propose we chalk this all up to a phenomenon that I labeled The Lamdanim Factor. The sugyos in eruvin are extremely complex, involving many commentators, and run the gamut from reshuyos to sechiras reshus and from issues in Orach Chaim to Choshen Mishpat. Moreover, there are numerous Rishonim on Meseches Eruvin; it has more Rishonim than nearly all of the mesechtos in Shas. For this reason, the yeshivah velt believes that eruvin is their domain, and is too entailing an issue for the lowly moreh hora’ah to pasken on (albeit Eruvin is not traditionally considered a yeshivashe mesechta). Eruvin requires a lamdan, one who can plumb the depths of the sugyos and the Rishonim. Eruvin requires a lamdan who can seek out the sources without having to rely on any precedent, as do the local poskim. Eruvin requires a lamdan who can extrapolate from the Rishonim which some of the great poskim of the past did not understand or from the Rishonim who were not published until later (this argument has a basis in the great historical machlokas between the Bais Ephraim and the Mishkenos Yaakov; see Part 3: Meoz U’Mekedem – Exploring the Historical Roots of the Machlokas Regarding Eruvin).

In truth, eruvin is not unlike any other halachic issue. Every rav, big or small, has a right to pasken how he sees fit. Eruvin is comparable to all other issues in halachah where a posek recognizes his limitations and accepts the precedents of yesteryear. If only the lamdanim would realize their place as well.

(As evidence to the above, many lamdanim support their arguments against city eruvin by citing their Rosh Yeshivos, as opposed to deferring to the poskim. Moreover, I find it is futile to argue in support of the major poskim of yesteryear. Even demonstrating that it is the lamdanim and not the earlier poskim who misunderstood the sugyos and the Rishonim is ineffective since the lamdanim have already made up their minds. I have yet to see an argument from these lamdanim that cannot be explained away or one that is even correct. Additionally, on numerous occasions, I noticed that these lamdanim have tried to justify a ruling from a posek whom they agreed with when, in fact, it was apparent that these poskim would never have suggested the lamdan’s reasoning at all. In truth these arguments are only to validate their own understanding of the issues.)

The Kol Korei of the Chemdas Shlomo

In 1838, a kuntres was published by the Chemdas Shlomo, Rav Shlomo Zalman Lipschitz (1765-1839), with additional signatures of Yitzchak Kalisz of Warka (1779-1848) and Rav Chaim Meir Yechiel Shapira of Mogelnitz (d. 1849). [I hope to post more about these gedolim in the future when I write about the history of the Warsaw eruv.]

This kuntres, laying out issues that the Jewish communities should rectify, was in response to the terrible oppression by the Tzar’s armies. The fifth article states that those areas already encompassed by eruvin should insure their kashrus, and in those areas not yet enclosed by an eruv, the baalei battim should initiate an eruv with a hechsher. We see from this fascinating kuntres that these great gedolim considered it the responsibility of the baalei battim (even in the times where cities had Chief Rabbis) to establish an eruv, as well.

Facsimile of the original kuntres (1838) title page and the page with article five.

Part 4: The Truth About Warsaw

In Part 3: The Truth About Warsaw I wrote:
On the Los Angeles eruv website it states that Rav Gustman zt"l was asked, “How did Warsaw continue to keep their Eruv, even after the population there grew, and exceeded 600,000. He answered that Warsaw did not have main streets like Paris or Brooklyn, wherein there were 600,000 people from all around using those streets. Warsaw expanded in a manner that the people from the various parts of the city did not use any single streets, and rather each neighborhood used the adjacent streets. At the time there were no cars or wide streets, hence no major thoroughfares used by 600,000 people.”

I then answered:
“This story in the name of Rav Gustman zt”l is not credible. The fact is that Rav Shlomo Dovid Kahane zt”l, one of the main rabbanim of Warsaw before World War II, wrote (Divrei Menachem, O.C. vol. 2, pp. 42-43) that in Warsaw they didn’t want to rely on the criterion of shishim ribo at all (however, he maintained that they relied on the universally accepted criterion of mefulash u’mechuvanim m’shaar l’shaar).”

In fact the most uncontrovertibly proof that Rav Gustman did not utter the above words is the reality that he is the one who found this letter from Rav Shlomo Dovid Kahane and gave it to Rav Menachem Kasher zt”l.

This is what Rav Kasher relates regarding how he chanced upon this letter of Rav Kahane (Divrei Menachem, O.C. vol. 2, p. 42 note 4):

מענינים מאד המסבות איך המכתב הזה נתגלה לנו. לפני שבוע דברתי עם הגר"י גוסטמן שליט"א ר"מ ישיבת נצח ישראל בברוקלין, שהי' אחד מחברי הבית דין בווילנא שבראשו עמד הגרח"ע זצ"ל

Clearly Rav Gustman knew that the heter being relied on in Warsaw was mefulash u’mechuvanim m’shaar l’shaar and not the criterion of shishim ribo at all.

History of City Eruvin − Part 5: The Eruv in St. Louis

The First St. Louis Eruv

Continued from part IV

In 1896, Rav Zecharia Yosef Rosenfeld zt”l published his arguments for an eruv in a kuntres called Tikvas Zecharia.[75] He stated in his introduction:[76] I was driven out of the country in which I was born by the fury of my oppressor,[77] a country where Torah and greatness completely enveloped me. I arrived in this country and observed that even many of the religious Jews permitted carrying on the Shabbos [without an eruv]. A religious Jew, a Jew for whom all is holy, is not embarrassed to carry his tallis to shul in public and then to envelop himself in it during prayer. I said to myself, what could I do for the sake of my people to remove this major sin? If I raise my voice in public to express the severity of the prohibition, I know very well that my words will not make an impact because people have already become accustomed to carrying. Furthermore, the many preachers of this country have used all the means at their disposal to rebuke the public, yet they have been unsuccessful and their words have been ignored.

Rav Rosenfeld then states: When I was appointed as a rabbi in the Agudas HaKehilos of St. Louis, I wasted no time, and I examined the configuration of the city and labored over the halachic issues. Baruch Hashem, I found that there is an acceptable way to permit carrying in St. Louis on Shabbos. He then adds that he hopes that others will be energized to do likewise in all communities, to seek an acceptable means to permit carrying in order to remove this major sin.

Rav Rosenfeld then states that since his proposal to establish an eruv had never before been implemented in this country,[78] he sent his kuntres to Rav Yitzchok Elchonon Spektor to secure a haskama. Rav Spektor answered that it was difficult for him to be involved from such a great distance in a complicated halachic issue like this since he was unfamiliar with the configuration of American cities. Rav Spektor directed Rav Rosenfeld to turn to Rav Yaakov Josef, Chief Rabbi of New York, for a haskama since he would be more familiar with the cities of America. Rav Rosenfeld states that he followed this suggestion and indeed secured a haskama from the Chief Rabbi. He then signed and dated the introduction on Feb 24 (or April 20), 1896.

In his preface, Rav Rosenfeld cites sources that require the establishment of an eruv for all cities and consider it the responsibility of the rabbanim to rectify their city.

Chapter One – Rav Rosenfeld establishes that there is a requirement for shishim ribo to traverse an area daily in order to classify it is as a reshus harabbim. He adds the Eshkol, Piskei Rid, and HaAgur to the Bais Ephraim’s list of Rishonim who maintain shishim ribo is a fundament.[79] Additionally, Rav Rosenfeld argues that even according to those who posit that a street which supports shishim ribo is classified as a reshus harabbim, nevertheless at least one street would actually need to contain shishim ribo traversing therein. Only then would all the streets leading to it be considered as supporting shishim ribo and, therefore, classified as a reshus harabbim.

Section One – Rav Rosenfeld maintains that even though we include all the inhabitants of the city towards shishim ribo – since all the streets open into each other – if a karmelis such as a roofed area bisects the city, we would not tally the now divided population as a unified total to render the city a reshus harabbim.[80]

Section Two – Rav Rosenfeld opines that since telegraph lines bisect the city and their wires are spaced less than three tefachim apart from each other on their crossarms, which project on both sides of the poles more than an amah, the wires halachically create a roofed area. Consequentially, the streets beneath them would be classified as a karmelis, and the city is bisected into parts of less than shishim ribo.

Chapter Two – Rav Rosenfeld upholds that a city encompassed by mechitzos would be classified as a reshus hayachid, notwithstanding the platyas contained therein, since they are not mefulash.

Chapter Three – Rav Rosenfeld argues that water does negate the riverbanks; only the riverbanks that are above the water line can be used as mechitzos. Additionally, he states, that if the riverbanks are ten tefachim above the waterline, we are not concerned that they may later be obliterated by a build-up of sediment.[81]

Chapter Four – Rav Rosenfeld discusses the concern that the riverbanks may later be obliterated by a build-up of sediment.

Chapter Five – Rav Rosenfeld maintains that telegraph lines serve as a halachic tzuras hapesach. He disputes the Toras Chesed’s[82] four reasons[83] why telegraph lines are not considered halachic tzuras hapesachim: 1) Rav Rosenfeld advocates that wires affixed to brackets are not considered tzuras hapesach min hatzad. Additionally, he declared that he only made use of telegraph lines where the wires were affixed to insulators that were attached to the top of the poles. 2) He demonstrates that the poskim would allow that a structure meant to resemble a doorway could serve as a tzuras hapesach even if not expressly constructed as one [as opposed to an area requiring only minimal rectification – a heker]. Additionally, the fact that telegraph wires, in order to allow passage beneath them, are intentional placed high up on poles and are never placed in middle of the street, proves that they were designed as doorways. 3) He argues that we are not concerned that the distance between the telegraph poles and the houses is more than three tefachim since the poles are running along the sidewalk, parallel to the streets. Since the opening between the telegraph poles and the houses is only on the side, Rav Rosenfeld states that that the gap can be up to ten amos. Additionally, Rav Rosenfeld notes that in a situation where the telegraph lines and the mechitzos are joined together without any gaps between them, it does not concern us that there are gaps between the poles and the houses. 4) He maintained that only when the tzuras hapesachim are less than three tefachim apart is there a dispute that this is not the way a doorway is constructed. In fact, the telegraph poles are more than four tefachim apart.

Rav Rosenfeld notes that the crossarms on the telegraph poles project more than an amah on both sides and the wires generally are spaced less than three tefachim apart from each other on the crossarms. Therefore, he reasons, since we view the space between the wires as halachically connected, we could then apply the principle of pi tikra yored v’sosem [we regard the edge of a roof as extending downwards, forming a valid partition], and the telegraph lines can be regarded as mechitzos.

Chapter Six – Rav Rosenfeld argued that even those poskim who maintain that, for an observant Jew, the renting of the reshus through sechiro v’lekito [from an employee or seasonal worker] is not effective would allow that it is effective for a non-Shomer Shabbos Jew.

Chapter Seven – Rav Rosenfeld cites the Teshuvos Rivash[84] that it is possible to contract sechiras reshus from the city’s mayor, because he can place objects in the homes of the city’s residents as he pleases. Another rationale cited by the Rivash is that, since the mayor has the authority to alter the major thoroughfares as he pleases and to offer the residents an alternative route, he obviously has the right to remove all the non-Jews from the thoroughfares. Since he may expel them, he may sell their jurisdictions over the streets as well. The Rivash notes that the second reason will not suffice to permit carrying into the streets from the houses that belong to the non-Jews. He therefore concludes that in order to satisfy both reasons, it is best to refrain from carrying in and out of the houses of non-Jews and to limit one’s carrying to taking objects from houses owned by Jews into the streets and vice versa.

Citing the Pri Megadim[85] Rav Rosenfeld writes that, as far as we are concerned, each reason is sufficient by itself. Therefore, when the mayor is authorized to quarter soldiers in private homes, one is allowed to carry even to and from non-Jewish homes. If, however, the mayor is not authorized to do so, one may only carry into the streets from Jewish homes. Thus, according to the laws of this country that authorize the authorities to condemn private homes in order to construct roads, marketplaces, or for other public benefit when they deem necessary, the Rivash’s second reason will allow carrying even into the streets from non-Jewish homes.

Rav Rosenfeld continues that according to the laws of this country, magistrates can issue warrants allowing the police to enter any house. Detectives may enter houses even without the knowledge of homeowners. The officials in charge of hygiene and health may enter any house at anytime to inspect the cleanliness, the water pipes and other matters, and then require the homeowners to work and fix any violations in accordance with their directives. If the homeowner does not fulfill their directives, they may send workers with tools into the homes to make the necessary repairs at the owner’s expense. If he does not reimburse the authorities, they have the right to sell his house. According to Rav Rosenfeld this suggests that one may contract the sechiras reshus from the mayor of the city. Furthermore, since the officials, the police officers, and all the city authorities involved in municipal matters, such as preventing harm, maintaining roads and preserving sanitation, are not appointed by a government, but rather elected by the inhabitants of the city that in turn are the sole source of their salaries, the municipal authorities and workers are thus no less than sechiro v’lekito of the inhabitants of the city, or at the very least, they should be considered sechiro v’lekito of sechiro v’lekito.[86]

To be continued.
_____________________________

[75] Introduction p. 6.
[76] Page 3.
[77] See note 32.
[78] See note 58.
[79] This was the first teshuvah to mention that, besides for the Bais Ephraim’s list, there are additional Rishonim who support shishim ribo. By 1906, Rav Rosenfeld’s addition was being quoted by others; see Rav Avraham Aharon Yudelovitch, Bais Av (2:5:2). As Rav Rosenfeld sent a query to Rav Yudelovitch (ibid., 3:30), I would venture to say that he sent him his kuntres as well. How else can we explain how Rav Rosenfeld’s kuntres reached Rav Yudelovitch who was in Manchester at the time?
[80] This chiddush in the name of Rav Rosenfeld was mentioned, as well, by the Bais Av (2:5:10) who did not agree with him. See the article by Rav Avraham Aharon Price zt”l regarding the Toronto eruv in HaPardes (25th year, vol. 4 pp. 11-38) where he defends Rav Rosenfeld (p. 21); see also note 89.

[81] Rav Rosenfeld extensively reworked this chapter at a later date. Hence some editions are paginated as folios with a different type from p. 13-18 (see Hebrew Printing in America 1735-1926, p. 974).
[82] Rav Shneur Zalman Fradkin of Ladi, 1830-1902.
[83] O.C. siman 9.
[84] Siman 427.
[85] Mishbetzes Zahav, siman 391:6.
[86] I have cited many of Rav Rosenfeld’s arguments regarding sechirus reshus as they are pertinent to contemporary American eruvin. Besides for some of my own insertions, the above paragraphs regarding sechirus reshus [chapter seven] were taken from The Contemporary Eruv, p. 115.

Part 12: Meoz U’Mekedem – Exploring the Historical Roots of the Machlokas Regarding Eruvin

מניין לו לרש"י

הנה ידוע קושיית הראשונים,[201] מניין לקח רש"י את מקורו דרשות-הרבים צריכה ששים רבוא, הרי תנאי זה לא נזכר בש"ס. מה עוד לאחר שנתברר בדורנו שישנם מ"ב ראשונים דקיימי בשיטת רש"י דבעינן ס' רבוא, ובראשם ה' גאונים שהיו לפניו. על כרחנו הדעת נוטה דהיה קיים גרסא ישנה כזו בהעתקות הש"ס שהיו מצויים בין חכמי אשכנז וצרפת, ולא היו מצויים אצל חכמי ספרד.

ואכן נתגלה[202] גרסא ישנה זו בראבי"ה[203] שהביא מאמר עולא (שבת ו' ע"א) וז"ל "אמר עולא אין דרך רה"ר בבבל". מאמר זה לא נמצא בש"ס דילן. וכן מצינו גרסא דומה לזו במאירי וז"ל: "לפי שאמרו בכאן אין רשות הרבים בבבל". והנה מאמר עולא בגרסת הראבי"ה תואמת למאמר עולא בברכות (דף נ"ח.) "אמר עולא נקיטינן אין אוכלסא בבבל".[204] ומבואר בגמ' שם, דאוכלסא אין פחות מס' רבוא. הרי לנו תלמוד מפורש, דאין רה"ר אלא בס' רבוא. ומסתמא להגאונים ולרש"י כך היה הגירסא בש"ס שלהם. ואכן ישנם כתבי-יד עתיקים של הש"ס,[205] בהם מוזכר מאמר זה של עולא דאין דרך רה"ר בבבל.

ברם, עדיין קשה ראיית הגר"א ז"ל[206] נגד שיטת רש"י, ממאמר ג' של עולא (עירובין ו:) "הני אבולא דמחוזא אילמלא דלתותיהן ננעלות חייבין עליהן משום רה"ר". הרי דהוי רה"ר אף בלא ס"ר, דהא נקטינן בברכות דאין אוכלוסא בבבל.

ותירץ הרה"ג ר' מרדכי יהודה ליב זק"ש ז"ל במאמרו הנ"ל[207] דתרי בבל הוו, בבל המדינה ובבל העיר,[208] ומה שאמרו אין אוכלוסא בבבל, לא נאמר אלא על העיר בבל שנתקללה, אבל המדינה בבל לא נתקלקלה, ובה יש יותר מס' רבוא, א"כ שפיר יתכן שגם בעיר אחת במדינת בבל כמו מחוזא היו ס' רבוא, ותו לא קשיא מידי על שיטת רש"י ז"ל. ואדרבה המעיין ברש"י יראה שהרגיש בזה, וז"ל בד"ה אבולי דמחוזא: שערי העיר מכוונים זה כנגד זה והיו בה ששים ריבוא". ובשו"ת בית אב[209] כבר הקדימו בתירוץ זה דתרי בבל הוו.

ועיין בספר מנחת פתים[210] להגאון רבי מאיר אריק ז"ל אבד"ק טורנא, דהא דאמרו בברכות אין אוכלסא בבבל, לענין ברכה איירי, דהרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים.[211] ובבבל אכן לא היה אוכלוסא של ס"ר ישראל לבד, כי אם בצירוף אומות העולם, משא"כ לענין דיני רה"ר הרי מחשבין ס"ר מכל אומות העולם, ותו לא קשיא מידי על שיטת רש"י ז"ל.

____________________________

[201] ובראשם הרמב"ן שבת (נז., נט.) וז"ל: "ולא ידענו מנין לו לרש"י כן, שלא הוזכר בתלמוד בשום מקום, אבל בהלכות גדולות נמצא כן כו', וסוף דבר אין לנו אלא מה שמוזכר בתלמוד רה"ר שש עשרה אמה", עכ"ל, וכן הקשו הריטב"א (שבת נט.), והמגיד משנה (הל' שבת פי"א או"ק א), והריב"ש (סימן ת"ה).

[202] ע"י הרה"ג ר' מרדכי יהודה ליב זק"ש ז"ל רב ור"מ בעיה"ק ירושלים, במאמרו "גילוי מקור שיטת רש"י בענין רה"ר לשבת", הנדפס ב"הפרדס" (כ"ז-ו סימן ל"ב).

[203] סימן ר"א עמוד .276.

[204] יש לציין שהמאירי (שהביא קושיית הרמב"ן על רש"י) ולא מצריך ס' רבוא לרה"ר, משמע שלא היה לו גרסא זו (במסכת ברכות) עם המלה "בבבל", אלא רק ד"אין אוכלסא פחות מס' רבוא", וחסר אצלו ההשוואה הנ"ל בין ב' מאמרי עולא לענין התנאי של ס"ר לרשות הרבים בבבל. ואכן בכת"י פאריז (מספר 671) מפורש כן: "אמר עולא מצינן אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא".

[205] במאמרו הנ"ל ציין הרב זק"ש ז"ל שמצא קטע מגמרא מס' שבת כת"י רומי (מספר 127 דף 35 ע"א) וזו לשונה: א' עולא אין רשו' הרבי' בבבל אמ' רבה בר חנה ירושלים אילמלא דלתותי' נעולות בלילה חייבי' משו' רשו' הרבי', עכ"ל והוסיף דנראה מגליון ההגהה שבכת"י ש"ס מינכן שכן היה הגרסא.

[206] מובא ב"גאון יעקב" עירובין ו' ע"ב, ובבית מאיר (שם), ובביאו"ה (סימן שמ"ה סעיף ז ד"ה שאין ששים רבוא).

[207] בהערה 202.

[208] וכן נראה מדברי רש"י שבת ל"ו: ועי' שם בתוס' ד"ה נפקא, ועי"ע במגיני שלמה שם, ובשו"ת מהריט"ץ אבה"ע ב' סימן י"א, ובשו"ת שרידי אש ח"ג סימן ל"ח.

[209] ח"ב סימן ה או"ק א.

[210] סימן שמ"ה סעי' ז.

[211] וכן נפסק להלכה ברמב"ם (פ"י מהלכות ברכות הלכה יא) וז"ל הרואה ת"ר אלף אדם כאחד, אם עכו"ם הם, אומר: בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה (ירמיהו נ,יב). ואם ישראל הם ובארץ ישראל אומר: בא"י אמ"ה חכם הרזים .

Part 11: Meoz U’Mekedem – Exploring the Historical Roots of the Machlokas Regarding Eruvin

סיפור השתלשלות תיקון העירוב

בעיה"ק ירושלים ת"ו[189]

בשנת תרנ"ח לערך, נפרצה חומת העיר העתיקה, אשר בה דרו אז רוב תושבי ירושלים, כעדות המגיד הירושלמי הרה"ג רבי בן ציון יאדלר זצ"ל,[190] ואז תיקנו צורת-הפתח להתיר את הטלטול בשבת.

"...[191] לאחר שהגאון בעל האדר"ת זצ"ל[192] עלה לא"י,[193] ביוזמת הגאון הישיש הרב שמואל סאלאנט זצ"ל, קרא הרב האדרת לר' בן ציון יאדלר[194] וביקש ממנו לתקן עירוב על חשבונו.[195] אחר שעשו החשבון כמה ממון יצטרכו עבור עשיית העירוב והחזקתו, נתייסד העירוב בירושלים החדשה (נחלת שבעה, בית ישראל וכו').

לאחר שנסתלק הגאון בעל האדר"ת זצ"ל לבית עולמו,[196] הלך הגר"ש סאלאנט יחד עם ר' בן ציון יאדלר אל הראשל"צ הגאון ר' יעקב שאול אלישר זצ"ל, כדי לקבל מקופת העדה הספרדית מחצית ההוצאות. כשנכנסו אליו בהצעת הענין, הסכים תומ"י שיש להתחלק בהוצאות בין הקהילה האשכנזית והספרדית, אך מיניה וביה חזר בו וטען, למה עלינו לשלם בשבילכם האשכנזים, הרי אנן נקטינן כהדעה הראשונה של מרן הב"י,[197] ולא הסכים שקהילתו תשתתף בהוצאות העירוב,[198] ועי"ז נפל כל העול על הגר"ש סאלאנט והקהילה האשכנזית בלבד".[199]

ולסיומא דמלתא: "אנן בתר חכמי אשכנז וצרפת גרירן, שאנו מבני בניהם ותלמידי תלמידיהם, וכל מנהגינו על פיהם, ונוהגים כדבריהם במקום שהם חולקים על גדולי ספרד".[200]

____________________________

[189] ראינו לנכון להרחיב הידיעה אודות השתלשלות ותאריכי תיקון העירובין בעיה"ק ירושלים ת"ו, לא רק מצד העובדות ההיסטוריים שהעתקנו ממקורות נאמנים, אלא גם כדי לסתור דברים בדויים שנאמרו ברבים, שבעיה"ק ירושלים, מאז שנפרצו חומותיה, לא היה עירוב כלל עד שנת תש"ח לפ"ק.

[190] ואלו תורף דבריו משנת תש"ח (מודפס "בטוב ירושלים" פרק י'): "לפני כחמישים שנה היה כל הישוב בירושלים העתיקה. העיר העתיקה לא היתה צריכה עירוב, מפני שהיא מוקפת חומה. (בעת שביקר המלך הגרמני וילהלם בירושלים, נפרצה החומה לכבודו אצל שער יפו, ומאז צריכה תיקון). באותו הזמן שלטה ממשלת טורקיא בא"י, ובזמנה היה מעמד השלטון החרדי בתוקף על שמירת התורה והמצות. לזה היה נהוג שבכל יום השבת מבוקר ועד ערב היו שומרי משמרת הקודש מעמידים שומרים על יד "שער יפו", שלא יטלטלו מחוץ לעיר העתיקה, כי מחוצה לה לא היה עירוב.

"בין השומרים היה גם הרב משה סמניצער ז"ל ועל ידו "קאוואס" (שומר-ראשו של החכם-באשי [הראשל"צ] לעדת הספרדים, והיה בידו שלטון כמו למושל העיר), ועל ידם היה שוטר טורקי, וכל מי שיצא מהעיר היו בודקין בכליו אם הוא מטלטל דבר מה. וכשנמצא דבר היו מוציאים הימנו ומניחים אותו על יד השער, ורק כשחזר ונכנס היו מקבלו חזרה.

"בשנת תרס"א, כשנתמנה הרב האדר"ת זצ"ל כרב בירושלים, וראה שהישוב מתרחב מחוץ לעיר, וההשגחה על יד השער קשה מאד, השתדל ועשה עירובין מחוץ לעיר, כדי שנוכל לטלטל גם מחוץ לעיר העתיקה, והוא בעצמו סידר את העירובין בהקפדה, שיהא עשוי רק בקורות וחוטים, בלי שום צירוף של חוטי טלפון וכדומה. וכשנגמר העירוב נתפרסמו מודעות בשם "בשורה טובה לתושבי ירושלים. העירוב היה מתנהל הכל על חשבונו הפרטי של האדר"ת, וכששאלו הרב אשר זוסמן ז"ל (גזבר כולל מינסק), "הלא יוכל למסור את חשבון הוצאות העירוב לוועד הכללי", ענה לו האדר"ת: "חז"ל הזהירו אותנו "רובן בגזל", רוב בני אדם נכשלים בעוון זה, וכשגזל ואינו יודע למי גזל, יעשה צרכי רבים, ואין לך צרכי צבור יותר מזה כשעושין עירוב והצבור יכול לטלטל, וממילא נהנה מזה הנגזל או בנו, וזה נקרא 'השבה". ועיין עוד ב"סדר אליהו" עמוד 67 אודות השתדלות האדר"ת לתיקון עירוב בעיר זימל דליטא.

[191] הסיפור דלהלן הוקלט משיחתו של הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שסיפר שהוא שמעה מפי ר' בן ציון יאדלער, ונדפס בגליון ב' של "וצונו על מצות עירוב", זאת חנוכה תש"ס.

[192] רבי אליה דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל.

[193] בשנת תר"ס.

[194] שהי' הממונה לפקח על העירובין בעיה"ק ירושלים במשך כל ימי חייו, וכן על המשקולות, ותרומות ומעשרות.

[195] באומרו לו בלחישא, שהיות וחושש שמא במשך ימי רבנותו בליטא נהנה מאיזה כספים שלא כדין, לכן רוצה לעשות ממעותיו איזה תיקון לצרכי רבים.

[196] בשנת תרס"ה, ד' שנים קודם הסתלקות הגאון ר' שמואל סאלאנט זצ"ל. למחרת, נכנס ר' בן ציון יאדלר אל הגר"ש סאלאנט, וסיפר לו מי החזיק את העירוב עד עתה, ומכאן ואילך אם רוצים להמשיך בו צריך ממון להחזקתו. נענה הגר"ש סאלאנט ושאל, אמנם עירוב הוא דבר גדול, אך מדוע הסתיר ממנו עד כה מי החזיקו? ע"ז השיב ר' בן ציון, כי הרב האדר"ת התנה עמו להחזיק הדבר בסוד כל ימי חייו.

[197] מתוך השאלה המודפסת בשו"ת "שמחה לאיש" (או"ח סימן ג) להגרי"ש אלישר ז"ל מיום ה' לך לך תרמ"א, מוכח שאז התחיל הגאון רבי עקיבא יוסף שלעזינגער ז"ל (בעל לב העברי) לתקן צורת-הפתח בשכונת "נחלת אבן ישראל" בירושלים החדשה. והרה"ג רבי יצחק מפראג ס"ט ז"ל הרעיש נגדו דאחינו הספרדים אסורים בהוצאה והכנסה עפ"י הכלל המסור בידינו כשמרן הב"י הביא סברא בסתם וסברת החולקים בשם י"א, הלכה כסתם דלא בעינן ס"ר לרשות-הרבים. וע"כ דרש מהרשל"צ הגרי"ש אלישר למחות ולהסיר המכשלה.

והשיב לו הגרי"ש אלישר דשפיר חזי להרב מהריט"ץ אודות צורת-הפתח שתיקנו בעיר צפת לאחר שנפרצו חומותיה, דהואיל ורש"י והתוס' והרא"ש והטור כולם סוברים דבעינן ס"ר, וכמה גדולי וגאוני עולם נ"ע אשר היו בארצינו ולא פקפק שום אדם מעולם וע"ז נאמר אל תסג גבול עולם עכ"ל. הראת לדעת דהרב מהריט"ץ ז"ל היה בדורו של מרן ז"ל, אשר נתבקש לישיבה ש"מ בשנת של"ה, ותשו' מהריט"ץ (בסימן לא ולג) היא משנת ש"מ, וכתב בסוף התשובה שהרצה תשובתו לפני הרב מהר"ם אלשיך ז"ל, והוא מעיד שהיו כמה גדולי וגאוני עולם בעיה"ק צפת"ו והרי מכללם היה מרן ז"ל שלא פקפק בדבר, ואחריו גם נמשך הרב מים רבים, וא"כ מי בעל דברים יגש בזה"ז שהדור פרוץ מרובה וכל אחד מחזיק עצמו לגאון, באיזה כח נוכל למחות, ובפרט היכא דאחינו האשכנזים שהולכים אחר הרמ"א ז"ל וזה התיקון יפה להם, מי הוא זה מהספרדים אשר יטה אוזן קשבת לשמוע לתוכחתינו שלא להכניס ולהוציא עפ"י חומרת מרן ז"ל. הלא יראה בעיניו בענין הבשר שיש כמה וכמה חומרות במרן ז"ל ואפילו הכי יש כמה וכמה מהספרדים שאוכלים בשר משחיטת האשכנזים ואינם חוששים, כי חכמים המה בעיניהם, ובפרט בנדון זה אחר אשר העיד הרב מוהריט"ץ ז"ל.

ע"כ לאור שאין בידנו כח למחות, וכמו שכתב מרן בסימן ש"ג מוטב שיהיו שוגגים וכו', וא"כ בדור הזה פשיטא לי שלא ישמעו הספרדים בראותם אחינו האשכנזים נכנסים ויוצאים בשופי, מוכרחים אנו לחתור חתירה ולבקש צדדי ההיתר שלא יבואו לידי מכשול לעשותו במזיד. והוא דהרואה יראה דרבים הם הסוברים כדעת רש"י והרא"ש ז"ל, יותר ויותר מהגאונים הסוברין כהרמב"ם והרמב"ן ז"ל, וכמו שיראה הרואה בטור שמנה אותם, וגם הרב מג"א ז"ל כתב דדעת רוב הפוסקים להקל. ובאופן זה מצאנו ראינו למרן בשו"ע או"ח סימן רס"ח סעי' ב' היכא שטעה והתחיל תפילת החול גומר אותה ברכה וכו' ואילו בב"י כתב דהדעה אחרונה דפוסק גם במוסף וכו' וסיים והכי נקטינן, והרב ב"ח כתב בעד מרן ב"י דדעתו כסברת הי"א שכתב לבסוף, חדא דאיכא ספק ברכה לבטלה, ועוד שהם רבים... הראת לדעת הרב יד-מלאכי דהיכא דדעת הי"א הם רבים בהכרח דדעת מרן לפסוק כי"א שהם הרבים, ולא כסברא ראשונה.

ועין רואה להגאון בית אפרים ז"ל שאסף וקבץ להקת הפוסקים העומדים בשיטת רש"י ז"ל בה"ג והתוס' ור"ת [לפי סברתו] וראב"ן וסמ"ג וסמ"ק והרוקח ומהר"מ מרוטנבורק והרא"ש והטור והמרדכי וסה"ק והא"ז ורבינו שמחה ור' שמשון ב"ר אברהם והג"מ ושבלי לקט ומהר"מ ריקנטי והג"א בשם א"ז ומהרימ"ק וש"ג בשם ריא"ז והאגודה ואו"ה וכ' שכן דעת הר' אליעזר והגה"ת או"ה ומהר"י ווייל וס' תה"ד וכ"כ בצידה לדרך וכן נראה דעת רבינו ירוחם ז"ל, וכל זה האריך הרחיב למעניתו ברוחב מבינתו, ברוך שחלק מחכמתו לחלוק נגד אחד חכם רב וגדול מוהר"ר יעקב מק"ק הארדאק ז"ל שכתב נגד ס' רש"י ודעימיה ועל זה עמד הרב בית אפרים ז"ל לסתור כל ראיותיו, ולהרוס כל יסודותיו. ולפע"ד יש ויש כמה דברים שלא צדק הרב בית אפרים ז"ל אחרי בקשת אלף מחילות מכת"ר ואכמ"ל, כו'. אחרי כתבי זאת מצאתי לה' או"ז (הנד"מ בדף כא ע"א) שכתב בענין תכשיטי הנשים וז"ל: ודוקא לרשות-הרבים אסור כו' ואומר מורי ר' שמחה ז"ל כו' והר"ב ב' יצחק כתב כו' ודוקא להו, אבל לדידן דלית לן רשות-הרבים שרי. כו' הצעיר יש"א ברכ"ה ס"ט.

[198] אף שלמעשה פסק להתיר לספרדים, עכ"ז תקילא ליה מילתא, כמבואר בסוף תשובה ו' סוף ד"ה וכשאני לעצמי מזה שתי שנים הוה עובדא פעה"ק ירושת"ו אשר מזה זמן רב שנתוספו בנינים חוץ לחומה, ונשאלתי בדין זה דעירובא להכריע בין ב' רבנים, יען כי אנן בדידן אתרא דמרן מוהר"י קארו זצוק"ל סמכינן אשר קבלנו הוראותיו וכוותיה דמר עבדינן, ומצאתי כי דעת מרן ז"ל הוא שנוי במחלוקת, ואסיפא דמילתא יצאתי לתור ולחפש אעיקרא דדינא וראיתי כי רבו מהרבה סברות הסוברים דבעינן ס"ר בוקעים גם מחוץ לעיר כו', ואמת יהגה חכי כי שמעתי שנשתרבב בפי כל העולם לומר אין דין רשות-הרבים בזה"ז, ואם יאמרו להם שאסור לא ישמעו ולא יאמינו, ובזה סיימתי הפס"ד הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין אפילו באיסורא דאורייתא (וסיים שם:) "ולדעתי לא אכחד כי תקילא לי מילתא להתיר בפומבי להוציא מתוך החומה לחוצה, לא! חלילה חלילה!", עכ"ל. וכנראה מתוך "מודעה" שנתפרסמה לאחר יובל שנים בחוצות ירושלים העתיקה והחדשה, שהרה"ג בן ציון יאדלר ז"ל כבר היה אז ממונה לפקח על העירובין גם מהרבנים הגאונים הספרדים.

[199] לאחר שהגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל גמר את הסיפור הזה ב"עד כאן שמעתי מפי ר' בן ציון יאדלר", הוסיף ואמר: ודאי רוצים אתם לדעת מה הי' התוצאה? ובכן מרוב הקהילה העיראקית הנ"ל, יצאו בניהם לתרבות רעה ר"ל ולא נשארו מהם הרבה שומרי שבת (שלא כשאר בני הקהילה המארוקנית והחלאבית), ומהם נהיו אח"כ ראשי ומנהיגי ההסתדרות החילונית שהסיתו והדיחו לחילול שבת בפרהסיא ר"ל, ע"כ.

[200] לשון הגאון בית אפרים (סימן כ"ו, הובא בתחילת מאמרנו). ואכן נתברר דהראשונים דקיימי בשיטה דבענין ס' רבוא לרשות-הרבים המה מחכמי אשכנז וצרפת, והחולקים המה מגדולי ספרד.

Part 10: Meoz U’Mekedem – Exploring the Historical Roots of the Machlokas Regarding Eruvin

שוברו של הגאון בית אפרים

כבר הוזכר לעיל יסודו הברור והתקיף של הבית אפרים: ש"אין כח ביד שום אדם לערער על המנהג אשר נתייסד עפ"י גדולי עולם חכמי צרפת ואשכנז אשר אנו מבני בניהם ומימיהם אנו שותים" - וכל מה שטרח הגאון בית אפרים בתשובתו הארוכה לא טרח אלא בשביל ידידו החכם השלם הגאון בעל משכנות יעקב, כי "הנה זה בא וקרא ערעור[126] על מה שכתב הט"ז והמג"א שיש לסמוך על דיעה זו שרשות-הרבים לא מקרי בפחות מס' רבוא שהוא דעת רוב הפוסקים. ולבבו לא כן ידמה, וערך מערכת הפוסקים החולקים. ולזאת הוכרחתי להיות מונה והולך גדולי עולם הסוברים כן. וגם אשר חשב ידידי החריף הנ"ל לחזי לאצטרופי איזה גדולים לדעת האוסרים, טעי במנינא"...!

ולא עוד - טוען הבית אפרים - הרי כבר קבע התומים: ש"אין להעמיד יסוד על מה שנראה לעינינו כי אלו הפוסקים הם רבים..., כי מי יודע כמה חולקים וכמה מהפוסקים אשר המה עודם בכתובים".

ואכן רוה"ק הופיע בבית מדרשו, כי בימינו נתגלו עוד הרבה ראשונים העומדים בצד המקילין, שעודם היו בכתובים בזמנו של המשכנות יעקב,[127] המחייבים ס' רבוא לרשות-הרבים, והרי מנין רשימתם המלאה:

א. הלכות גדולות (בה"ג)[128] ב. רב נטרונאי גאון[129] ג. רב עמרם גאון[130] ד. רב שר שלום גאון[131] ה. רב האי גאון[132] ו. רש"י[133] ז.תוספות[134] ח. האשכול[135] ט. ספר התרומה[136] י. סמ"ג[137] יא. ספר העיתים[138] יב. ראב"ן[139] יג. פסקי הרי"ד[140] יד. רוקח[141] טו. ראבי"ה[142] טז. ריא"ז[143] יז. אגודה[144] יח. ריבב"ן[145] יט. האגור[146] כ. מהרמ"ק[147] כא. רבינו ירוחם[148] כב. אור זרוע[149] כג. פסקי מהר"ח או"ז[150] כד. מהר"ם מרוטנבורג[151] כה. סמ"ק[152] כו. צידה לדרך[153] כז. מחזור ויטרי[154] כח. העיטור[155] כט. רא"ש[156] ל. הגהות אשר"י[157] לא. ספר הנייר[158] לב. הגהות מיימונית[159] לג. מרדכי[160] לד. אורחות חיים[161] לה. טור[162] (ובנוסף יש עוד גאון וכמה ראשונים שכתבו דלית לן רשות-הרבים בזמן הזה: לו. רב פלטוי גאון[163] לז. שבלי הלקט[164] לח. תניא רבתי[165] לט. ריקאנטי[166] מ. מהרי"ל[167] מא. לקט יושר[168] מב. תוס' ישנים.[169])

והשתא, אם המשכנ"י שראה לנכון לקרא תגר נגד מנהגן של ישראל, על סמך שמצא רוב ראשונים מחמירים שמפרשי השו"ע לא ראו אותם בזמנם,[170] א"כ לשיטתו כ"ש להיפך, שבאם המצא ימצאו עוד ועוד ראשונים אחרים, עד שרוב מנין ובנין יתהפך לצד המקילין, ודאי דיחול חובה לחזק ולקיים מנהג ותיקין אשר נתייסד ע"פ גדולי עולם חכמי צרפת ואשכנז שממיהם אנו שותים...

וה"ה די"ל כן גם לדעת המשנה ברורה, שכתב[171] דרוב ראשונים סוברין דגם בדידן איכא רשות-הרבים-דאורייתא כמבואר במשכנ"י שהאריך בזה, והיינו מטעם דס"ל דלא בעינן ס"ר לרשות-הרבים, וכן מה שכתב[172] דרוב הפוסקים העתיקו כרבי יוחנן דבלא דלתות נעולות יש חיוב חטאת, דאתו רבים ומבטלי מחיצתא. דהנה עתה שנתברר בימינו שמנין רוב הראשונים נהפך לצד המקילין, דבעינן ס"ר לרשות-הרבים ולית לן רשות-הרבים דאורייתא. ומאידך גם ניתוספו הרבה מאד ראשונים שהמ"ב לא ראה אותם,[173] ונתהפך מנין רוב הראשונים לצד הסוברים דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא,[174] ומעתה תו לא קשה מידי על מנהג העולם שמסתפקין בצורת-הפתח, כי לא נותר לנו שום מקום להחמיר אף לבעל נפש.[175]

ופשוט שאין לחשוש לגזירות[176] וחששות שונות[177] ומשונות[178] שלא שערום אבותינו ורבותינו, שהם דברי הדיוטות או מינות[179] נגד עיקר תקנת חז"ל.

ואכן בעיה"ק ירושלים[180] ת"ו, אף שכבר יש בה הרבה יותר מס' רבוא תושבים כ"י, נוהגים רוב ציבור היראים והחרדים לטלטל בעירובין דשם, על יסוד: א.דהרחובות אינם מפולשין ומכוונים, כמבואר בשו"ת "קנין תורה"[181] לגאב"ד שטארסבורק זצ"ל חבר הבד"ץ דהעדה החרדית בעיה"ק ירושלם ת"ו. ב.דכל שהס"ר אינו ברחוב אחד, אלא בהצטרפות מכל העיר אינו נחשב לרשות הרבים.[182] ג. פסקו של החזו"א[183] כמבואר בשו"ת אבן ישראל[184] לראב"ד עדה החרדית הגאון רבי ישראל יעקב פישער זצ"ל.

וכן נוהגים רוב ציבור היראים והחרדים לטלטל בעירוב של עיר התורה "בני-ברק",[185] למרות שהיא מחוברת ברציפות עם שאר הערים במרכז ארץ ישראל המחוברים יחדיו, הנקרא "גוש דן", אשר מספר תושביהן הוא למעלה מכפליים מיוצאי מצרים,[186] כן ירבו.

וכ"ש וק"ו במקומנו, שמעתה יכול כל בעל-נפש לענג את השבת כהלכתו,[187] לבלתי 'יהיו ידיו אסורות' מלהוציא ולהכניס, כי מלבד כל החומרות שדקדקו בתיקוני צורת-הפתחים בעירנו, העירוב דידן הוא בתכלית הכשרות וההידור,[188] יותר מכל העירובין שהיו בערי מגורי אבותינו בארצות איירופא.

____________________________

[126] וז"ל: "על דבר המנהג אשר בזמנינו להתיר לטלטל בכל העיירות ע"י צורת-הפתח... אי שפיר עבדי או לא. תשובה. נראה ברור דלאו שפיר עבדי וחוששני להם מחטאת. ולדעתם זו (של י"ד הראשונים אשר מנה מצד המחמירים נגד ח' ראשונים מצד המקילים) המטלטל ברחובות שלנו ע"י צורת-הפתח מחלל ש"ק מדאורייתא וחייב חטאת. ונראה ברור שדעה זו עיקר להלכה שהם מחמירין בשל תורה, ועוד שהם רוב מנין ובנין... ולפי שראיתי שהרב בעל ט"ז כתב שדעת רוב הפוסקים להקל... ובאמת לא בא לחשבון יפה... ויראה המעיין כי אדרבה רובא דרובא פוסקים הם מחמירים", עכ"ל המשכנ"י סימן ק"כ.

[127] ואף בדורם של הערוך השלחן והמשנה ברורה, עדיין היו בכתובים ולא נדפסו.

[128] דעת הגאון בעל "הלכות גדולות" (בה"ג) כבר מובא בתוספות (עירובין ו.) וז"ל: "וכן יש ב'הלכות גדולות' דבעינן דריסת ס' רבוא". וברמב"ן (עירובין נט.) וז"ל: "בכמה מקומות פירש [רש"י] שאין רשות-הרבים גמורה אלא בעיר שיש שם ס' רבוא, ולא ידענא מנין לו לרש"י כן... אבל ב'הלכות גדולות' נמצא כן". ובחידושי הר"ן (שבת ו.) וז"ל: דפירש רש"י ז"ל ובה"ג דלא הוי רשות-הרבים אלא שיש ששים רבוא". ובמהר"ם מרוטנבורג (פסקים עירובין אות ט) "ובה"ג פירש נמי דבעינן ס' רבוא", ובתוס' הרא"ש (עירובין ו:) וז"ל: "וכן מפורש בה"ג דבעינן דריסה של ס' רבוא".

אך המשכנות יעקב (סימן קכא) סבר דמכיון דלא מצא זאת בדברי הבה"ג עצמו ע"כ דעתו לא נחשבת, וז"ל בתשובתו השנית להגאון בית אפרים: "אינני רואה בזה שום טעות כלל ח"ו ועיינתי בחושבנאי, לכן ראיתי לשוב כו' להתחיל על סדר בה"ג בזה אשר לא נמצא בהן מה שכ' התוס' בשמן דבעי ס' רבוא", ושוב חזר ע"ז בתשובתו שם וז"ל: "והרי הר"ן והריטב"א והריב"ש וכל הפוסקים הביאו בשם רש"י ולא הזכירו שכן דעת 'הלכות גדולות' שדבריו דברי קבלה ואין נוחין לדחות בקל, אלא ודאי משמע שלא מצא הדברי בה"ג", עכ"ל המשכנ"י.

כידוע נמשך אחריו המשנה ברורה (סימן שמ"ה בביאו"ה ד"ה שאין ששים רבוא) וז"ל: "ועתה נבוא להתבונן אודות מה שכתבו המג"א והט"ז דרוב פוסקים ס"ל כהי"א, הנה באמת כפי מה שהעתיק הב"י בקצור נמרץ את עקרי השיטות, דימו הם שרק אלו הם החולקים בזה, אבל כאשר חפשנו דבר זה בפוסקים מצאנו עוד הרבה מגדולי הראשונים המחמירים בענין זה. אכן מתחלה אחשב דעת המקילין בזה: ראשון לכולם הביא זה בשם בה"ג [ואינו בבה"ג שלפנינו]", עכ"ל. אכן הקרה ה' לפנינו שבדורות האחרונים נמצא כת"י (אספמיא) של הבה"ג הנדפס בשנת תרנ"ב בבערלין ע"י חברת "מקיצי נרדמים", בעמוד 131: "רשות הרבים דוכתא דדשין בה שית מאה אלפי גוברין בכל יומא כדגלי מדבר". והם הם הדברים "דברי קבלה" של רבינו הבה"ג המובא בראשונים הנ"ל, וכבר כתב התוס' (חולין מד ע"א ד"ה כדי תפיסת היד) שדברי הבה"ג הם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם, וכן כתב הרא"ש בשם הראב"ד (ברכות פ"ד אות יד), ובש"ך (יו"ד סימן כה ס"ק ב) וז"ל: וכמה מצינו שהתוס' וכל הפוסקים חששו לדברי בה"ג אפילו היכא דלא מסתברא טעמיה, אפילו להקל, מפני שכל דבריו דברי קבלה".

[129] וז"ל רבינו נטרונאי גאון (שערי תשובה סימן רט): "והלכתא, מדינות ועיירות שאין בהם ששים רבוא, ואפילו יש בהן ששים רבוא ויש עליהם חומה ולדתותיהן ננעלות בלילה, אין נעשית רשות הרבים, ואין חייבים עליהם כרת וסקילה, מ"ט דבעינן כדגלי מדבר" (ומובא גם בספר העתים אות צב בשם גאון).

[130] וז"ל רבינו עמרם גאון (הלכות פסוקות סימן ע): "מי שנפסקה לו ציצית בדרך בשבת, אם רשות הרבים היא, מקום שיש שם ס' רבוא בני אדם, אסור לטלטלה עד שתצא שבת".

[131] וז"ל רבינו שר שלום גאון (חמדה גנוזה סימן ע): "מדינות ועיירות שאין בהם ששים רבוא, או יש בהם ששים רבוא ויש בהם חומה ודלתותיהן ננעלות בלילה, אין נעשות רשות הרבים ואין חייבין כרת וסקילה, מאי טעמא, דבעינן כדגלי מדבר". (נדפס גם בתשובות רב שר שלום גאון סימן לז).

[132] וז"ל רבינו האי גאון (אוצר הגאונים עמ"ס שבת ו.): "ואיזו הוא רשות-הרבים גמורה, היה לו מקום שיש בו ס' רבוא בני אדם שאין להם לא חומה ולא דלתות, ונכנסין ויוצאין בלילה כמו ביום כדגלי המדבר, זו רשות-הרבים גמורה. דכל מקום שאמרו חכמים רשות-הרבים, בדרך זה אמרו, ולא אמרו סרטיא ופלטיא גדולה שווקים גדולים שממלאין ופתוחין למקום שיש בו ס' רבוא" (ומובא גם בספר האשכול הל' ציצת סימן לא בשם גאון ועי' בהקדמת בעל נחל אשכול עמוד XIX וכן בספר העתים אות רו בשם גאון).

[133] עירובין ו., ו:, מ"ז., נ"ט.