פרק ב
איזהו רה"ר
איזהו רה"ר רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים, ואין להם חומה, ואפילו יש להם חומה אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה) הוי רה"ר, וי"א שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רה"ר. (שו"ע סי' שמ"ה סעיף ז')
א. המנהג שנתפשט ברוב ערי ישראל הרבה מאות שנה מקודם,[4] עפ"י גדולי עולם חכמי צרפת ואשכנז,[5] לעשות עירובין בצוה"פ גם ברחוב רחב ט"ז אמות ומפולש משער לשער, משום שסומכין להלכה על דעת הי"א שהוא שיטת רש"י שאין רה"ר דאורייתא רק אם יש ס"ר עוברים בו.[6]
ב. יש שכתבו שגם דעת המחבר [7] והרמ"א [8] להכריע ההלכה כהי"א דאין רה"ר מן התורה רק בששים רבוא עוברים בו, והוסיפו עוד שכן הוא דעת רוב הפוסקים,[9] והמחמיר בזה יחמיר לעצמו ואין בידו למחות למה שנוהגים עכשיו כאותן הרבים המקילים.[10]
ג. יש שכתבו שאף שאין למחות ביד הנוהגים בזה להקל, מ"מ כל ירא שמים יחמיר לעצמו,[11] לחוש לדעת הסוברים שהוא רה"ר מן התורה גם בלי ששים רבוא עוברים בו, וי"א שאפילו יר"ש שפיר דמי לסמוך על המקילים, והרוצה להחמיר יחמיר,[12] וי"א דאדרבה אפילו יר"ש לא יחמיר בזה.[13]
_____________________
[4] כ"כ ערוך השלחן סי' שמ"ה סעיף י"ח וז"ל: "שהעירובין נתפשטו ברוב ערי ישראל הרבה מאות שנים מקודם רק על סמך היתר זו וכאילו בת קול יצא הלכה כשיטה זו, ואם באנו לעכב לא לבד שלא יצייתו אלא נראה כמשתגעים". וכעין זה לשון המ"ב סי' שס"ד סק"ח "ואף שאין למחות לאחרים הנוהגים להקל ע"י צוה"פ שכן נהגו מעולם עפ"י דעת הפוסקים המקילין בזה, ועי' לעיל פ"ב הערה ג'.
[5] כ"כ בשו"ת בית אפרים סי' כ"ו, וז"ל: "אף שיש כמה גדולי עולם החולקים על שיטת רש"י מכל מקום אין כח ביד שום אדם לערער על המנהג אשר נתיסד עפ"י גדולי עולם חכמי צרפת ואשכנז אשר אנו מבני בניהם ומימיהם אנו שותים".
[6] עי' בית מאיר סי' שס"ד סעי' ב' בסופו שכתב טעם מנהג העולם "דסמכו על על דברי המהר"ם ז"ל שבדרכי משה סק"א שתופס לחלוטין דעת רש"י ז"ל לעיקר", ועי' לעיל פ"ב הערה ג' .
[7] כ"כ המג"א סי' שמ"ה ס"ק ז',ועי' מחצה"ש שפי' דאע"ג דהמחבר סתם כדעה קמייתא, מ"מ הרי כתב בסי' ש"ג דמנהג העולם לסמוך על דעת המקילים, ומוכח שלמעשה הכריע המחבר דהעיקר כהי"א, ובשו"ת בית אפרים [דף מ"ה ע"ב] הסביר הדברים יותר, והביא מכללי הכנה"ג דאע"ג דידוע כללא שכללו הפוסקים, דכאשר מביא המחבר דעה א' בסתם, ואח"כ מביא י"א, שדעתו לפסוק כהדעה שמביא בסתם, מ"מ אם יש ראי' קצת שדעת המחבר לפסוק כהי"א, אין כלל זה אמור, וממילא בנידו"ד, כיון שהמחבר מביא שיטת הי"א בסתמא בסי' ש"ג, ודוחק לומר שזה רק בתורת לימוד זכות ולי' לא ס"ל, מוכח דהכא פוסק כהי"א, ועוד כתב הב"א דכל היכא דדעה ראשונה הוא דעת הרמב"ם והרשב"א או שאר חכמי הספרדים, אין הכרח שכוונתו להכריע ההלכה בזה אלא משו"ה כתבו בסתמא כיון שכן היתה המנהג פשוט במדינות הספרדים.
ואמנם עי' ביאור הלכה בסי' שמ"ה ד"ה וי"א, שמביא מכמה אחרונים שהוכיחו דאדרבה דעת המחבר לפסוק כדעה קמייתא דיש רה"ר אפילו בלי ס"ר.
[8] כ"כ הטו"ז סי' שמ"ה ס"ק ו', אמנם עי' ביאור הלכה שם שהביא מהבית מאיר שדחה ראיית הטו"ז בזה.
[9] טו"ז ומג"א שם, והנה ידוע שהמשכנ"י (בסי' ק"כ) הרעיש העולם נגד מה שנהגו ברוב ערי ישראל לערב ע"י צוה"פ, אפילו ברחובות רחבים ט"ז אמה ומפולשים משעל"ש, ולדעתו דעה קמייתא שהביא המחבר הוא "עיקר להלכה שהם מחמירין בשל תורה (ועי' בזה לעיל פרק ב' הערה ג') ועוד שהם רוב מנין ובנין", והאריך להוכיח כי דעת רוב ראשונים דלא בעינן ס"ר, ודלא כמוש"כ הטו"ז והמג"א, וכתב אשר כן הוא שיטת המחבר, ובדרך זו הלך גם המ"ב, (בביה"ל סי' שמ"ה בד"ה שאין, ובסי' שס"ד בד"ה ואחר) ולפי"ז כתב המ"ב דאע"ג דהמקיל יש לו על מי לסמוך ואשר אין למחות ביד המקילין, מ"מ בודאי כל יר"ש יחמיר בזה.
ועי' בערוה"ש סי' שמ"ה סעי' י"ז וסעי' י"ח, שמשמעות דבריו דס"ל שדברי המשכנ"י עיקר להלכה, ורק משום שא"א לעכב העירובין משום משום שלא יצייתו כו', ע"כ הוכרח ללמוד זכות על העירובין שנתפשטו ועיי"ש בסעי' י"ט כ' וכ"א שהמציא יסוד חדש בדין רה"ר, וממילא אפילו לדעה קמייתא דלא בעי ס"ר מותר לערב.
ואמנם הבית אפרים בסי' כ"ו האריך לסתור דברי המשכנ"י, והצדיק מנהג העולם, והראה לדעת כי נכונים דברי הטו"ז והמג"א, ואדרבה רוב ראשונים ס"ל כדעת רש"י, ועיי"ש שמנה למעלה מעשרים ראשונים הסוברים כן, (ובספר תולדות שמואל הפליג עוד יותר וסופר ומונה לערך ששים ראשונים דאין רה"ר בזה"ז משום דבעינן ס"ר בוקעין), וכתב "אשר אין כח ביד שום אדם לערער על המנהג אשר נתיסד עפ"י גדולי עולם חכמי צרפת ואשכנז אשר אנו מבני בניהם ומימיהם אנו שותים".
ולמעשה לפי המשכנ"י אין היתר לערב בצוה"פ אפילו בעיירות קטנות שאין בהם ס"ר, כל שהדרכים רחבים ט"ז אמות, וכבר כתבו הפוסקים שהמנהג הפשוט שנתפשט ברוב ערי ישראל לערב בצוה"פ אפילו ברחובות רחבים ט"ז דנקטינן להלכה כדעת הי"א, וזהו שכתבנו בפנים סעיף א', וסעיף ב'.
[10] לשון הטו"ז שם.
[11] כ"כ השו"ע הרב בסי' שמ"ה סעיף י"א, והחיי אדם כלל מ"ט הלכה י"ג, והמ"ב בסי' שס"ד ס"ק ח', ואמנם הרב והחיי אדם לא כתבו זאת להדיא בקשר לעירובין בצוה"פ, ואכן יש להסתפק בכוונתם, אם ר"ל שנחמיר אפילו במקום שיש עירוב בצוה"פ, ושלא נסמוך על העירוב, או אפשר עיקר כוונתם, שבלי עירוב נחמיר לחוש שיש כאן רה"ר דאורייתא, ונ"מ לענין ספק הוצאה, שיש להחמיר בדבר מחשש רה"ר דאורייתא, וכמו שמצינו בפוסקים לענין הוצאת שעון וכדו' בשאר שאלות המבוארים בסי' ש"א, דאפילו הסוברים שיש להקל לדונו כתכשיט ולהתיר הוצאתו, או משאר טעמים, מ"מ מחשש רה"ר דאורייתא החמירו, אבל אם כבר נעשה עירוב בצוה"פ, י"ל דגם יר"ש אינו צריך להחמיר, דהא כאשר יש צוה"פ, הרי דעת הרב דליכא כאן איסורא דאורייתא אפילו לדעה קמייתא וכנ"ל הערה ב' ואינו רק לכל היותר איסורא דרבנן, דמדרבנן אסור לטלטל רק ע"י דלתות, א"כ הא לא חמיר מכל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא, ומהיכי תיתי שיר"ש יחמיר, ובפרט שלרוב פוסקים העיקר כדעה בתרייתא, ומה גם שנתפשט המנהג כוותייהו, איברא דמסתימת דבריהם נוטה יותר שכוונתם דלכל מילי יחמיר לחוש דהוי רה"ר דאורייתא.
והנה בביה"ל סי' שמ"ה לאחר שהוכיח דעת הרבה ראשונים דלא בעינן ס"ר כתב דלפי"ז כל יר"ש לא יסמוך על העירובין בצוה"פ, ואמנם ציין למ"ש בסי' שס"ד ושם כתב שבע"נ יחמיר רק מטעם שלדעתו קיי"ל כר"י דארומ"מ וצוה"פ לא מהני מה"ת, ולכן כתב שם לחוש לגררא דחיוב חטאת, אבל לפימ"ש הפוסקים דאנן קיי"ל דלא ארומ"מ, לכאו' אין הכרח שבע"נ יחמיר בזה, כיון דאינו אלא ספיקא דרבנן.
ואמנם בצמח צדק מס' עירובין פ"ה מ"ו כתב להדיא שיר"ש יחמיר גם לענין שלא לסמוך על העירוב, [אע"ג דהוא ס"ל שם דאנן קיי"ל לא ארומ"מ], ועיי"ש שכ"כ מכח ג' טעמים, א' לחוש לדעת הפוסקים דקיי"ל אתי רומ"מ, ב' גם לפי מאי דקיי"ל לא ארומ"מ "אין ראי' גמורה דגם בצוה"פ אמרינן כן", ועוד דגם בדרבנן באיסור שבת יש לחוש לדעת הפוסקים דלא בעינן ס"ר, הרי לנו להדיא שיר"ש נכון שיחמיר גם במקום שיש עירוב שלא לטלטל, ואמנם ראוי לציין, שהצ"צ לא כתב כן משמי' דהרב שכתב להדיא בסי' שמ"ה שיר"ש יחמיר, ומשמע משום דלא ברירא לי' בכוונת הרב אי קאי גם במקום שיש עירוב וכשנ"ת, ולכן כתב כן מסברא דנפשי', וצ"ע.
שו"ר בקצות השלחן בקונטרס השלחן שהעלה שתיבות אלו "וכל יר"ש יחמיר לעצמו" אינם מהרב, וז"ל: "גם בדפוס קאפוסט תיבת "וכל יר"ש יחמיר לעצמו" נדפסו בחצאי עיגול מאמר מוסגר, וכן בדפוס טשערנאוויץ נדפס ממש כמו קאפוסט, ולפי זה אפשר שמאמר זה אינו מרבינו ז"ל אלא הוספה. ולכן אין עליו ציון במראה מקום, בין כל המ"מ, אלא ציון מיוחד בכוכב שהוסיפו אח"כ המאמר והציון, והנה מקור דברים אלו הוא בט"ז ס"ק ו' וז"ל וע"כ "המחמיר יחמיר לעצמו" ואין בידו למחות למה שנוהגין עכשיו כאותן הרבים שמקילין, עכ"ל, ולא כתב שכל יר"ש יחמיר לעצמו, אלא המחמיר יחמיר, ובקו"א ב' סי' רנ"ב כ' רבינו בזה"ל ואף מי שירצה להחמיר ברה"ר שלנו כהאומרים שיש לו דין רה"ר, ולא כ' ואף שיש ליר"ש להחמיר כו', מכ"ז נראה דמש"כ כאן וכל יר"ש יחמיר לעצמו הוא מאמר מוסגר כמו שנדפס בקאפוסט, והוא הוספת מהרי"ל עפ"י מה שראה בבית רבינו שמחמירין בזה, ולא באנו כאן להקל ליר"ש בר"ה שלנו, אלא לברר הגירסא בשו"ע רבינו" עכ"ל. ועפ"י דברי הקצוה"ש ניחא בפשיטות שלא הביא הצ"צ בשם הרב שיר"ש יחמיר אפילו בצוה"פ שבאמת לא כ"כ הרב כלל.
והנה דברי הצ"צ והמ"ב, אמורים אפילו בעיירות קטנות כל שהרחובות רחבות ט"ז אמה, ויש בהם כל תנאי רה"ר. ואמנם פשיטא דאם חסר א' מתנאי רה"ר, אשר אפילו לפי דעה קמייתא אינו רה"ר, בזה לא אמרו כלל שיר"ש יחמיר, שהרי בזה לכו"ע אינו רה"ר מה"ת, ולזאת צריך לדעת בכל מקום על מה אדני ההיתר הוטבעו ואם יש היתר שהוא גם לפי דעה קמייתא, הנה בזה לא אמרו כלל שיר"ש יחמיר.
[12] כן הוא משמעות המג"א שלא הזכיר כלל שיר"ש יחמיר, ועי' הערה הקדום שמדייק הקצוה"ש בלשון הט"ז שלא כתב "וכל יר"ש יחמיר" אלא "המחמיר יחמיר", שהמשמעות בזה שאפילו יר"ש שפיר דמי לסמוך על המקילים, רק אם רוצה להחמיר הרשות בידו, וכן הביא מקונט' אחרון, וכן מסיק שהוא דעת השו"ע הרב, ועי' גם בשו"ת בית אפרים דמשמע ג"כ שאין צריך להחמיר בזה, שכתב שהמנהג נתייסד עפ"י גדולי עולם חכמי צרפת ואשכנז אשר אנו מבני בניהם ושותים מימיהם, ומשמע דשפיר דמי לנהוג כן לכתחילה.
[13] בתשובת אדמו"ר ממונקאטש שליט"א בענין היתר טלטול בבארא פארק, הביא מבעל מנחת אלעזר (בנימוקי או"ח סי' שצ"ט סוף סק"א) שהקפיד נגד מי שהחמיר בזה אפילו לעצמו, כי ס"ל שכיון שעירובין הוא מהדברים שאין הצדוקים מודים בו, חייבין אנו שלא להחמיר בכל מקום המותר להלכתא עיי"ש, ולפי"ז חייב דוקא לטלטל בעירוב ושלא להחמיר בזה כלל.
No comments:
Post a Comment