Tuesday, February 13, 2007

Part 1: Sechiras Reshus According to the Rivash

יואל הלוי ראזנער

מח"ס מנחה עריבה על עניני עירובין



ביאור דברי הריב"ש בדין שכירות המבואות מאדון העיר


א

כתב הריב"ש סימן תכ"ז וז"ל, ועוד יש טעם אחר להתיר קניית רשות מן האדון, כי ידוע כי דרך הרבים הוא לעולם לאדון לשנותה כמו שירצה ולתת לבעלי בתים דרך מצד אחר, א"כ הרי יכול לסלק הכותים מן המבוי, וכיון שיכול לסלקם הרי יכול להקנות הרשות, כמו שאמר ר' אפס יפה עשיתם ששכרתם וכו', עי"ש.

ויש לעורר דלכאורה כיון שאינו יכול לסלקם אלא מן המבוי ולא מן החצירות שלהם, א"כ מה נעשה אם יהיה בעיר חצירו של גוי שהוא פרוץ להמבוי, מה מהני מה ששוכרין את המבוי, הלא הוא פרוץ להחצר שלא שכרו, וכיון שנפרצה למקום האסור אוסר את המבוי אף ששכרוהו .ולומר דבזמן הריב"ש לא היה נמצא בכל העיר חצר של גוי שנפרצה לרה"ר, זה הרי אינו עולה על הדעת.

ונלענ"ד לבאר, דהנה כתב הב"י (סימן ש"ע) דהא דגבי תפיסת יד סגי ביש לו רשות רק בפינה מיוחדת אבל בשאר הרשות אין לו זכות, וגבי א"י המשכיר ביתו לא"י לא מהני שכירות מהמשכיר אלא כשיש לו תפיסה בכל הבית, אבל בפינה מיוחדת לא, שאני התם שאע"פ שאין לו שם כלי בבית יכולין לשכור ממנו, מאחר שיש לו רשות, הלכך בעי שהיה לו רשות בכל הבית, אבל הכא דבעי שהיה לו שם כלים ממש, אפי' ביש לו פינה מיוחדת סגי, והביאו הט"ז סימן שפ"ב ס"ק י"ד והתוספת שבת. מבואר מזה דבתפיסה קלושה צריך שיהיה התפיסה בכל הבית, אבל תפיסה חזקה היינו כשיש לו כלים ממש, אפי' ביש לו רק פינה מיוחדת סגי, והקילו חכמים דעי"ז כאילו יש לו רשות בכל הבית. [ועיין חזו"א סימן פ"ב ס"ק א' שרצה לומר דבכל שכירות סגי במה ששוכרין רק חלק מן החצר, וצ"ע דבב"י מבואר שצריך שיהיה לו רשות בכל הבית.]

והנה משכיר שיכול לסלק את השוכר עדיף הרבה מתפיסת יד דהנחת כלים, כמ"ש הריטב"א, דכיון שיכול לסלק אין לך תפיסת יד גדול מזה, דבתפיסת יד של הנחת כלים עדיין הוא של השוכר, אלא שגם לבעה"ב יש לו שם רשות, אבל כשיכול לסלקו א"כ המשכיר עיקר ואין להשוכר בה כלום, א"כ פשיטא דאם יכול לסלקו מן מקצת רשות עדיף הרבה ממי שמניח כלים במקצת הרשות, ואם ע"י הנחת כלים נעשה כשו"ל בכל הרשות, כ"ש שעי"ז יכול לסלקו במקצת הרשות נעשה כשו"ל בכל הרשות.

ולפי"ז שפיר מובנים דברי הריב"ש דדוקא בית העכו"ם שהוא רשות בפנ"ע, א"כ אע"פ שיכול לסלקו מן המבוי לא נחשב כתפיסה בהבית. וה"ה לחצירו שמוגדר בפני המבוי, ע"כ אף ששכרו מן המלך את המבוי מ"מ אסור להכניס לחצירו וביתו של הגוי, אבל כשנפרצה החצר להמבוי במילואו או יתר מעשר, נעשה המבוי והחצר א', א"כ כל שיכול לסלקו מן המבוי, יש לו תפיסה על מקצת הרשות, ויכול להשכיר את כל הרשות אף החלק שאינו יכול לסלקו, ומשו"ה כל החצירות הפרוצים להמבואות, הם בכלל שכירות מהמלך, ורק הבתים והחצירות של העכו"ם אותם שהוא רשות בפנ"ע, בהם כתב הריב"ש שלא להכניס לתוכו שאינו בכלל השכירות.

ומצאתי דאתא לידי ספר חדש הנקרא חכמת הלב על עירובין, וראיתי שכתב שם בפרק ו' סעיף ב' ובדרכי שלום שם אות כ"ה דהב"י חולק על הריב"ש וס"ל דלא מהני לשכור מן העכו"ם המבוי בלבד, כיון דדעת הב"י בסימן שפ"ב דמה שמהני שמשאיל מקום בחצירו הוא כיון דלא פירש לו שאינו משאיל לו מקום בביתו, א"כ אפשר שלמחר יצטרך המקום בחצירו יפנה כליו לתוך ביתו הוי כאילו השאילו גם את ביתו, מוכח דלא סגי להב"י מה שיש לו רשות רק בחצר שיהא כשו"ל, אף שכל הדיון בהגמ' היה רק להתיר לטלטל בחצר ובמבוי ולא בבית של עכו"ם, אע"כ שלא מהני מה ששוכרין רק החצר או המבוי, אלא צריך לשכור גם את הבית דלא כהריב"ש. זה תורף דבריו בדרכי שלום שם.

ובמ"כ טעה בזה טעות גדול, דהרי הב"ח שם הביא את דברי הב"י והסכים עמו דדוקא משום שלא פירש לו בהדיא שאינו משאיל לו הבית, וכתב שזה דבר פשוט. ובסימן שצ"א הסכים הב"ח לדברי הריב"ש ופסק כן להלכה, דמהני לשכור מן האדון רק הדרכים, וכתב דהכי נקטינן, הרי דליכא שום סתירה ביניהם. ומה שהכריח בדרכי שלום לומר כן מחמת קושיתו, למה לא היה סגי לשכור את החצר בלבד, לא דק כלל, דהרי בגמ' איתא דלחמן בר ריסתק היה דר במבוי, והיינו שהיה לו חצר בפנ"ע בהמבוי והיה אוסר את המבוי לשאר בני חצירות שיש להם חצר פתוח שם, א"כ ודאי דלא סגי לשכור את החצר של הגוי בלבד, דהרי יש לו דריסת הרגל בהמבוי מן הבית שלו שלא שכרו ממנו, ומה מהני מה ששכרו את החצר ולא הבית, נמצא עדיין אוסר בהמבוי כבתחילה. ואין להקשות דלישאיל מינה דוכתא להניח חפץ במבוי וישכרו את המבוי בלבד, זה אינו, דלא שייך שיהיה כשו"ל אלא שמניח חפץ ברשות המיוחד להעכו"ם כמ"ש החזו"א סימן י"ח ס"ק ה', אבל בהמבוי לא שייך כן, דהרי כל החצירות יש להם רשות להניח חפצים בהמבוי, ואינו מוכח שמשתמש בחלקו של הנכרי, וכ"כ החזו"א שם בסוף ס"ק ט' דדוקא תשמיש בחצר שאינו בכלל השכירות הוי כהשאלת מקום, וכן בגוונא דהטור דמיירי מחצר ולא ממבוי, כתב בהדיא שישאיל לו מקום ברשותו היינו בביתו, דבחצירו לא שייך שאילת מקום, שהרי יכול להניח בו חפץ מחמת חלקו, א"כ לא נעשה בזה שו"ל בהחצר, וכיון שצריך שיהיה שו"ל בביתו ממילא צריך שיהיה כשלוחו בכל הבית, דאם ישכור ממנו רק מקצת הבית, הרי עדיין יכול לאסור את החצר מחמת דריסתו משאר חלקי הבית שלא השכירם. אבל בגוונא דהריב"ש דשוכר את כל המבוי מחמת שיכול לסלקם משם, ודאי מודה הב"י להריב"ש דסגי במה ששוכרין המבואות בלבד.

וכן כתבו להדיא גדולי הספרדים דהמחבר מודה להריב"ש דיכולים לשכור המבוי גרידא מן האדון, מאחר שהביאו בב"י ולא חלק עליו, ומה שהביא בש"ע רק טעם הא' של הריב"ש הוא משום דהוא רבותא טפי שיכולים לטלטל גם בבתי העכו"ם. עיין בגינת ורדים כלל ג' סימן כ"ג שכתב שם מהר"י זיין וז"ל ולי ההדיוט נראה לדקדק מדברי מרן דס"ל שמותר אף להכניס ולהוציא לבתי הגוים, שהרי לא הזכיר אלא טעם הא' וכו' ולא הזכיר טעם הב' דהוי רבותא טפי, שאף אם אין לו רשות לזה כיון שיש לו רשות לד"א מהני, אלא ודאי דס"ל דמותר להכניס ולהוציא לבתי גוים עכ"ל, הרי דמה דלא הביא טעם הב' של הריב"ש הוא משום דלא ישתמע דמתיר רק במבוי שיש שני הטעמים, להכי לא הביא רק טעם הראשון להורות שסומך עליו, ומינה ידעינן דכ"ש שמתיר במבוי שיש שני טעמים.

ועיין בתשובת באר מים חיים הספרדי סימן ג' שכתב על הרמ"א סימן שצ"א וז"ל, וקשה מה שייך לומר וי"א דמשמע דפליג על מרן והטור, והלא דינו של הריב"ש מוסכם מן הכל וכו', וצ"ל דכוונת מור"ם הוא לפרש ולא לחלוק, דהא דכתבו הטור ומרן [המחבר] שאין רשות השר מועיל והיינו בשר שאין הבתים שלו וכו', היינו דוקא להכניס ולהוציא מבתי הגוים, אבל להכשיר המבואות מועיל, מאחר שאע"פ שאין הבתים שלו הדרכים שלו, וזה למדו מור"ם מדברי הריב"ש, וס"ל למור"ם בדברי הריב"ש שטעם זה לבדו מספיק לענין המבואות, ודלא כמו שהבין הט"ז וכו', וגם הסברה הוא זרה דלמא לא יותר במבואות מאחר דביד השר לסלק הדרך מצד זה עי"ש. וכן הסכים לדבריו בתשובת חסד לאברהם הספרדי סימן כ"ב (ד"ה בין) דהרמ"א אינו חולק על המחבר אלא מפרש דבריו, וכתב דגם הגוו"ר פירש כן את דברי הרמ"א.

ובדעת הט"ז כתב בשו"ת נפש חיה סימן ל' די"ל דאין כוונתו לחלוק על טעם הרמ"א, אלא כוונתו להקשות דמשמע מהב"י והריב"ש, דהמציאות היה בימים ההם דשר שהיה לו היכולת לסלק מן הדרכים, כ"ש שהיה לו תפיסה בהבתים, ולא היה משכחת שר שיש לו יכולת לסלק מהדרכים ולא תפיסה בהבתים, א"כ מאחר שהב"י והריב"ש פסקו כטעם הא' דמהני מה שיכול להניח כלים בהבתים, שוב מיותר טעם הב' מה שיכול לסלק מן הדרכים, וזה כוונת קושיתו על הרמ"א. וכן י"ל בדעת שו"ע הרב, דמשו"ה לא הביא את דברי הרמ"א שהוא טעם הב' של הריב"ש, אף שליכא חולקים על זה, מ"מ מאחר שפסק הב"י דסגי בטעם הא' ומותר להכניס אף להבתים, שוב מיותר לגמרי טעם הב' לפי המציאות שהיה בימיהם.

גם מה שהעלה החכמת הלב בעמק החכמה סימן י' אות ז' להכריח דהריב"ש שהתיר לשכור את הדרכים בלבד, א"א לו ליסבר בטעם דמהני יכול לסלקו כהריטב"א, דהמשכיר נחשב כשו"ל, דהרי בשו"ל צריך להיות לו רשות גם בהבית ולא סגי במה שיש לו רשות בהחצר, הוא טעות גדול, דודאי אם אינן רוצין לשכור רק החצר סגי במה שהוא שו"ל רק בהחצר, וכן כתב להדיא בשו"ת שו"מ (מהדורה תליתאי ח"א סימן ר"ג) בסברת הריב"ש, דכיון שאדון העיר יכול לשנות הדרך ולתת להם מצד אחד, שוב הו"ל כתפיסת האדון באמצע עי"ש, הרי דסברת הריב"ש מחמת דיון שו"ל.

ומה שהביא ראיה באות ד' לסברתו, דכיון שדעת כמה ראשונים וכן פסק הרמ"א דגם ב' שותפים הדרים בבית אחד נחשב אחד כשו"ל של השני, א"כ לעולם הדר עם הנכרי בחצר שהוא שותף עמו בחצר ליחשיב כשו"ל, ויוכל להשכיר את חצירו, א"כ לעולם לא יצטרכו לשכור מן הנכרי, אע"כ ששו"ל בחצר אינו יכול להתיר את רשות הגוי אפי' בחצר, זה טעות מבהיל מאד כמו שאבאר לקמן, שלא שייך שא' יעשה שו"ל של השני, אלא כשאין אוסרים זה על זה, לכן נחשבים כאחד, א"כ מה שהיה ס"ד דהתוס' דשני שותפים א' נחשב שו"ל של השני, וכן דעת תור"פ ותוס' הרא"ש וכן דעת הרמ"א זה דוקא כשדרים בבית אחד בחדר אחד, נמצא דאין אוסרים זה על זה, ודימו אותו לה' חבורות ששבתו בטרקלין עירוב אחד לכלן, וכן מפורש בחזו"א סימן י"ח אות ד' דמהני כיון שמעורב בדירתם ואין אוסרים זה על זה, אבל כשדרים בב' בתים חלוקים אף שמשתמשים יחד בחצר אחד פשיטא שלא עלתה על דעת שום פוסק, דאחד יהיה כשו"ל של השני, מאחר שהם אוסרים זה על זה בחצר, ודאי הם חלוקים זה מזה אף בהחצר, ואין אחד שוכר בעד השני, אבל באופן שאין אוסרים זה על זה שאין לו שם בית, ויש לו רק זכות בהחצר ואינו חלוק מבעה"ב ודאי דסגי במה שהוא שו"ל בהחצר לשכור עכ"פ את החצר, א"כ שפיר יתכן דהריב"ש ס"ל כהריטב"א דיכול לסלקו מהני מטעם דהוי כשו"ל.

ובעמק החכמה שם באות ו' שם הביא את דברי החזו"א סימן י"ח ס"ק ד' בטעם שבני החצר לא חשיבו כשו"ל של הגוי אף שמשתמשים בחצרו, משום ששותפים לא חשיבי כשו"ל, משמע דמהני שו"ל רק בחצר, אלא משום שהם שותפים לא חשיבי כשו"ל, ותמה עליו דא"כ לשאר הראשונים דס"ל דגם שותפים חשיבי כשו"ל, למה לא חשיבי בני החצר כשו"ל, ודחק עצמו דהחזו"א כתב כן לרווחא דמילתא. וכל המעיין יראה את הדוחק הגדול בדבריו. אבל האמת הוא דהחזו"א לא כתב כלל את מה שהביא הוא בשמו דהוא מטעם דשותפים לא מיקרי שו"ל, אלא כתב סתם דלא מהני מה שבני החצר הם שותפים בהחצר משום דכל אחד חלוק בפנ"ע, וזהו אף להשיטות דגם שותפים בבית הוי כשו"ל, משום דשם אין אוסרים זה על זה וחשיבי כאחד, משא"כ שותפים בחצר כיון שאוסרים זה על זה שבאים מב' בתים חלוקים, פשיטא דלא הוי א' שו"ל בשביל השני.

ומה שהביא שם באות ח' ראיה מדברי הגר"ז דלא מהני במה שהוא שו"ל בחצירו, דבסימן שפ"ב סעיף י"ד ט"ו י"ז וסימן שצ"א סעיף ב' בכל מקום שהזכיר הגר"ז שו"ל הוסיף בסוגריים "בביתו", משמע דלא מהני מה שהוא שו"ל בחצר. וזה אינו דהרי בסעיף ט"ו גבי השאלת מקום כתב הגר"ז ע"י שישאיל לו הנכרי מקום ברשותו, ולא כתב כלל שצריך שיהיה בביתו, ומה שכתב גבי שו"ל בביתו, היינו משום דסתם שו"ל היינו שעובד אצלו בעבודת השדה או לכל השנה, א"כ מאין יהיה לו שום תפיסה ברשותו, וע"ז כתב דמיירי דכיון ששכרו לעבוד אצלו נתן לו מקום בביתו לדור אצלו, וכוונתו להפקיע מדעת התו"ש דס"ל דאם עובד אצלו א"צ שיהיה לו רשות ברשותו כלל, [וגם זה כתב רק בסוגריים משום שהיה מסופק בזה] אבל אין כוונת הרב דדוקא בביתו ולא בחצירו, אלא שסתם שו"ל דר בבית ואין לו שום תפיסה בהחצר, אבל בהשאלת מקום ודאי סגי לכל מקום ברשותו אף בחצר. וכן כתב להדיא בשו"ע הרב סימן שצ"א סעיף ב' וז"ל, וכל מי שיש לו רשות להניח חפציו בבית הנכרי או בחצירו נעשה כשכירו ולקיטו, והיינו דהשאלת מקום לא צריך שיהיה בביתו וסגי בחצירו, ורק גבי שו"ל כתב בביתו, ולא כמו שנדחק העמק החכמה בכוונתו בדברים דחוקים. וכן מה שהביא העמק החכמה באות ט' בשם העצי אלמוגים, דצריך שיהיה לו רשות בבית או בחצר מוכח מזה דסגי מה שיש לו רשות רק בחצר. ולא כמו שנדחק הוא בדבריו. ומה שהביא מהבה"ל סעיף י"ד דמה שמהני שו"ל הוא משום שיש לו רשות להשתמש בבית ובחצר אדונו. הנה לא כתב שצריך שהיה לו רשות בבית וחצר, אלא כתב דמה דמהני הוא משום דלפי הרגילות הוא דשו"ל יש לו רשות בבית ובחצר משו"ה מהני, אבל לא כתוב שצריך שניהם ואה"נ גם באחד מהם סגי.

ומה שכתב העמק חכמה דבשו"ת נפש חיה סימן ל' הסתפק בזה אם צריך שיהיה רשות דוקא בבית, ורצה הוא לומר שהוא מטעם סברתו דצריך שיהיה טפל אליו במקום דירתו. אבל לא דק שפיר, דהרי מוכח מדברי הנפש חיה דמה דמהני יכול לסלקו הוא מטעם שו"ל כהריטב"א, ואפ"ה מהני במבוי לבדו עי"ש (בד"ה ודבריו צריכין ביאור) שהקשה על הט"ז דלא רצה לסמוך על טעם הב', דא"כ לא נוכל לסמוך על טעם הא' ג"כ, ואם נימא דזה עדיף כיון שיכול להשיב אנשי מלחמתו ולא רק חפציו, דהמעיין בב"י יראה דהוי כיש לו רשות להניח חפציו עי"ש, הנה דהיה לו ס"ד דטעם הא' עדיף מיכול לסלקו, כיון שהוא לאנשים ולא רק לחפצים, אף שמה שיוכל להושיב אנשים אינו אלא שו"ל, וע"כ דס"ל להנפש חיה דיכול לסלקו אינו אלא מטעם שו"ל, וע"כ היה מקום לומר דלהושיב אנשים עדיף מיכול לסלקו, ודחה זאת מטעם שמבואר בב"י, דבטעם הא' ג"כ סגי בחפצים, א"כ ודאי דטעם הב' עדיף דיכול לסלקו מכל. הרי דמבואר מזה דיכול לסלקו מועיל מטעם שו"ל, אלא שהוא שו"ל חזקה יותר מהנחת כלים. וכן מוכח להדיא מדברי הנפש חיה אח"כ שכתב וז"ל ועוד דכיון שיש לו רשות לסלק אותם מהמבוי, מכ"ש דיש לו רשות להניח שם כליו ושייכים הני שני טעמים עכ"ל. הרי מבואר מזה דברים ברורים דודאי שייך הנחת כלים בהמבוי, אף שאינו מקום דירתו של העכו"ם. וצ"ל דמה שמסתפק אח"כ (בד"ה ומעתה) אם סגי בהנחת כלים בהמבוי בלא יכול לסלקם משם, היינו משום דהוי שו"ל קלישא כיון דאינו יכול לסלק העכו"ם משם, אולי צריך שיהיה ברשות המיוחדת להעכו"ם כגון בחצירו המיוחד לו, אבל מבוי שהוא משותפת אינו מוכח שהוא משתמש בחלקו של בני העיר כיון שהוא ג"כ שותף בתוכה, י"ל שהוא משתמש מחמת חלקו, להכי צריך שיהא גם יכול לסלקו, דבזה הוי שו"ל חזקה שיש לו כח על חלק של בני העיר, אבל בחצירו המיוחד להעכו"ם ודאי מהני שו"ל רק בחצירו כמו שביארנו.

אמנם מה דמספקא ליה להנפש חיה פשיטא ליה להגאון מהרש"ק דמהני הנחת כלים בהמבוי גרידא, דכתב בתשובת ובחרת בחיים סימן קכ"ה וז"ל, יבקשו איש יהודי אשר הוא חשוב בעיני השר ליתן לו רשות להניח לו עצים ואבנים וכדומה ברחובות כל העיר, באיזה מקום שיבחר הישראל, ואז יהיה דינו כשו"ל וישכרו מהישראל הרשות עכ"ל. הרי דמהני הנחת כלים במבוי לבד, ונראה דלא תקשה עליו ממה דהוכחנו מהגמ' והטור לעיל דלא סגי בהנחת כלים ברשות המשותפת, דדוקא כשיש רשות להשותפין להניח כלים בהחצר ובהמבוי, א"כ אינו מוכח שמתשמש בחלקו של העכו"ם כמ"ש החזו"א, אבל בעובדא דמהרש"ק דלא היה רשות לשום אדם להניח כלים בהרחובות אלא להשר, א"כ במה שמניח כלים הרי הוא משתמש בחלקו של השר ונעשה שו"ל.