Monday, July 31, 2006

Part 8: Sechiras Reshus For Contemporary City Eruvin


סימן ד'



אם מהני שכירות מן המלך לאנשים המוחים בעירוב


מעתה עלה בידינו שמהני לשכור מן המלך גם רשותם של הישראלים, אפי' לדעת הפוסקים דלא מהני שכירות גבי ישראל, מ"מ מהני לשכור מן המלך רשותם, כמ"ש הגינת ורדים ות"ל ישבתי כל השגות העצי אלמוגים מעליו, אמנם ברשותם של השומרי תו"מ המוחים בעירוב אם מועיל שכירות מן המלך, תלוי בהטעמים של ההיתר, אם ההיתר הוא משום שהמלך נעשה שכירו ולקיטו של בעה"ב ודאי לא מהני אם מוחה, כמ"ש האבני נזר הנ"ל וכן הפרי מגדים סימן שס"ז, דדוקא גבי נכרי מהני בע"כ, אבל גבי ישראל לא עדיף שכירו ולקיטו מבני ביתו, דלא יוכלו לערב רשותם בע"כ, וה"ה שכירות מן המלך לא יוכלו לעשות בע"כ של אלו [זולת לדעת הב"ח דדוקא כשמחה בפירוש, אם כן צריך שימחו בהמלך בפירוש], אבל לההיתר של העצי אלמוגים והשואל ומשיב והדברי חיים דהקרקע הוא של המלך, מטעם שמשועבד למס, אם כן יש להסתפק אפשר דמהני בע"כ של בעה"ב כיון שהבתים הם באמת של המלך, אם כן איך ימחו הבעה"ב בהמלך, אך י"ל כיון דמכל מקום זכות הדירה יש להבעה"ב בבתים שלהם, וביארתי דנעשים כאורחים רק מצד תקנת חז"ל של שכירות וביטול, אם כן באופן דלא מהני בע"כ אינם נעשים כאורחים, דבכהאי גוונא לא תיקנו חכמים.



ביאור דלדעה הב' בשו"ע מהני לשכור משכירו ולקיטו בע"כ של בעה"ב במקום שאוסר


אמנם נלענ"ד דזה אינו, דאף שכתבו המג"א והפמ"ג, דלא מהני שכירו ולקיטו בע"כ גבי ישראל וכמ"ש האבנ"ז, היינו דלא עדיף מבני ביתו דלא מהני בע"כ, דלעולם צריך דעת אשתו, אבל לדעה הב' בש"ע שהוא דעת הרמב"ם, דברגיל לערב יכולים בני החצר ליטול ממנו בע"כ, ובביאור הלכה כתב שיש לסמוך על דעה זו להקל, א"כ ה"ה בשכירות יכולים לשכור משכירו ולקיטו בע"כ של בעה"ב, כיון שהבעה"ב אינו יכול לעכב, וא"כ חוזר וניער כח השכירו ולקיטו, וכן כח הממשלה בהבתים, ונראה דלענין שכירות אינו צריך רגיל, דמה שצריך רגיל ביאר המ"מ וז"ל, וכשאינו רגיל אין יכולין לבא לביתו ולרדת לנכסיו, אבל כופין אותו בבית דין להשתתף וכו', או שבית דין יורדין לנכסיו עכ"ל, והיינו דאין להם רשות ליכנס לביתו וליטול הפת, אבל עצם העירוב יכולין לעשות בע"כ, אם כן גבי שכירות משכירו ולקיטו דא"צ ליקח מנכסיו כלום, סגי באוסר וא"צ רגיל. וכן ביאר הט"ז סימן שס"ז בסופו וז"ל ודומה לזה הוא לסברת היש אומרים דכאן שהוא הרמב"ם דס"ל דהב"ד כופין ליתן והן מערבין עיי"ש.



ביאור דלענין שכירות מהני בע"כ וא"צ דעת אשתו אף לדעה הראשונה בשו"ע


ובאמת אף לדעה הראשונה דלעולם צריך דעת אשתו, מ"מ לפי מה דהעלו האחרונים שבמשנ"ב ס"ק כ' דהיכא שהפת כבר מונח בידם, א"צ דעת אשתו בגוונא דיכולין לכופו, כגון ברגיל וה"ה באוסר כמ"ש בשעה"צ אות ט"ו, וכ"כ בנתיב חיים שם, ועיין בקרבן נתנאל פרק חלון סימן ט' אות נ' ואות פ' דביאר כן באריכות וכן ביאר בספר בגדי ישע, א"כ גבי שכירות רשות דא"צ ליתן את הפת, א"כ א"צ דעת אשתו, ובני החצר יכולין לכופו, א"כ ה"ה ששוכרין משכירו ולקיטו בע"כ, כיון דאינו יכול לעכב על בני החצר, והפר"מ שכתב דלא מהני משו"ל בע"כ הוא משום דמיירי מעירוב דצריך פת, ואפשר גם בשכירות ס"ל כן כדעת המג"א דגם שיש הפת בידם צריך דעת אשתו, אבל להאחרונים במשנ"ב ס"ק כ' הנ"ל מהני שכירות בע"כ משכירו ולקיטו כשאוסר.



ביאור דברי הב"י דהא דמהני בע"כ בעכו"ם הוא משום שאינו אוסר מעיקר הדין


ומה שכתב הב"י בסימן שפ"ב דהא דהקילו בשכירות משכירו ולקיטו של נכרי בע"כ, הוא משום דדירתו כדירת בהמה, ולכאורה למ"ש הרי גם גבי ישראל יכולין בני החצר לערב בע"כ לדעת הרמב"ם, ולהאחרונים הנ"ל אף לדעת הרא"ש, נראה לישב, דדוקא גבי ישראל ראוי שיהני בע"כ כמ"ש הט"ז סימן שפ"ב ס"ק י"ב דאנו יכולין לכוף את ישראל לקיים דבר מצוה, משא"כ בעכו"ם, א"כ היה מן הדין דגם משכירו ולקיטו אין יכולין לשכור כיון שהעכו"ם אינו רוצה והרשות שלו הוא, להכי איצטרך הב"י לומר דמ"מ הקילו משום שאינו אוסר מעיקר הדין, אבל גבי ישראל באופן שיכולין לכוף אותו לקיים המצוה, יכולין לשכור משכירו ולקיטו שלא לרצונו, היכא דלא צריך דעת אשתו.



ביאור דהב"ד יכול לשכור מן שכירו ולקיטו בע"כ של ישראל לכו"ע


ועוד נראה דלפי מה שהעלה באליהו רבא וכ"כ במשנ"ב דמה שסיים המחבר דב"ד יכול לכופו לערב או לירד לנכסיו, דזה ס"ל לכו"ע אף לדעה ראשונה דצריך דעת אשתו, מ"מ בב"ד אין צריך דעת אשתו, א"כ גבי שכירות נהי דאין יכולין לשכור משכירו ולקיטו בע"כ, אבל הב"ד כמו שיוכלו לירד לנכסיו לערב בע"כ, כמו"כ יכולין לשכור רשותו בע"כ א"כ ה"ה משכירו ולקיטו ואין לחלק בין עירוב לשכירות, דהרי מרא דשמעתא הוא שמואל, ושמואל הרי ס"ל דעירוב משום קנין, ובאמת צריך להבין, אם נימא דלעולם צריך דעת אשתו, למה יהא כח ב"ד יפה דלא יהיו צריכין דעת אשתו, ולהאחרונים שבמשנ"ב ס"ק כ' דס"ל דהא דצריך דעת אשתו, אינו אלא משום דלא יהא הפת גזולה, ומשו"ה ס"ל דכשכבר ישנו הפת בידם שוב אין צריכין דעת אשתו, דעצם העירוב יכולין לעשות בע"כ במקום שראוי לכפותו, א"כ א"ש דבכח הב"ד שוב אין חשש על הפת שהוא גזולה, אבל להמג"א ס"ק ה' דלא ס"ל כן שם וס"ל דלדעה הראשונה אף ברגיל יכול לחזור, כיון דאין כאן דעת אשתו, א"כ מה יוסיף תת כח מה שהב"ד כופין אותו.

לכן נראה דגם המג"א ס"ל דהא דצריך דעת אשתו הוא משום הפת כהאחרונים הנ"ל, רק ס"ל דאף שכבר עירבו כיון דחוזר בו הוי הפת גזול, כיון דליכא דעת אשתו, ומשו"ה ס"ל דלא מהני לדעה ראשונה, אבל הב"ד דיכולין לכפותו ולירד לנכסיו, שוב אין חשש ומהני עירוב בע"כ אף בלא דעת אשתו, וא"כ גבי שכירות גם להמג"א וכ"ש להא"ר יכול הב"ד לשכור משו"ל בע"כ של הבעה"ב, ואפשר דאף ב"ד א"צ דלפמ"ש הא דצריך ב"ד הוא משום הפת, א"כ גבי שכירות דליכא פת
א"צ ב"ד.



ביאור דלענין שכירות יכול הב"ד לכוף אף נגד ת"ח וב"ד אחרים וביאור דברי הדברי יציב


והנה בשו"ת דברי יציב חאו"ח סי' קע"ג כתב, דהיכא דיש רבנים ות"ח אחרים שס"ל שאין העירוב כשר מחמת טעמים ע"פ הלכה, א"א להב"ד לכופם לערב, מאחר שהם ס"ל דאין לערב, ולענ"ד נראה כוונתו דוקא כשצריך ליתן פת לעירוב, דכיון דאם אין העירוב כשר אין יכולים לכוף ליתן פת לעירוב, א"כ כשת"ח ס"ל דאין יכולין לערב א"א לכופם ליתן פת, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון דלידדהו אין העירוב כשר, אין דין כפיה, ויש חשש פת גזולה, אבל גבי שכירות שאין אנו כופים אותן ליתן כלום, אלא ששוכרים את רשותם בע"כ, א"כ יכול הב"ד לכופם להשכיר את רשותם, והב"ד האחר אינו יכול לעכב, דכיון דאין מוציאין מהם כלום, א"כ ממ"נ אם העירוב כשר הרי יש דין כפיה עליו אף שהוא ת"ח, ואי נימא דאין העירוב כשר א"כ הרי לא חל השכירות ולא לקחו מהם כלום, א"כ מאן דסומך על העירוב דכשר, א"כ ממילא יש דין כפיה ויכול לסמוך על מה ששכרו הב"ד בע"כ.

וכן מוכח מדבריו שהאריך בדין אם מהני
שכירו ולקיטו גבי ישראל, משמע מדבריו דבאופן שמהני גבי ישראל, היה מהני בעובדא דידיה, אף שהיה בע"כ, והוא מטעם שכתבתי, כיון דאין לוקחין פת מידם.

ובענין השכירות, אף שהדברי יציב ס"ל כדעת המשיב דבר שהבאתי שלא מהני גבי ישראל, הרי מבואר בדבריו שם דזה דוקא לענין שכירו ולקיטו ע"י הנחת כלים, או כשיכול לסלקו רק בשעת מלחמה ושלא בשעת מלחמה אין לו שום כח, וכמבואר בחכם צבי דכשאין ביד השר לעורר מדנים, אין לו כלום בהבתים שלא בשעת מלחמה. אבל אם יתברר ששר
העיר יכול לסלק בכל עת הצורך לצרכי העיר אפילו שלא בשעת מלחמה, ואין צריכין לימלך בבני המדינה [כמו שנתברר לאחרונה דכן הוא במדינתנו], משמע מדבריו שם דהיה מודה דמהני גבי ישראל.

וכן ס"ל בשו"ת מהר"ם בריסק סי' קי"ט שדעתו כדעת המשיב דבר דלא מהני שכירו ולקיטו ע"י הנחת כלים אלא גבי עכו"ם ולא בישראל, אפ"ה כשיכול לסלקו מן הבתים לצורך העיר, ס"ל דזה מהני גם לגבי ישראל [דהוא החמיר שם שמומר דינו כישראל ואוסר מדינא].



ביאור דברי הגינת ורדים דהמלך עדיף הרבה משכירו ולקיטו לענין בע"כ


עוד נלענ"ד, דהנה הגינת ורדים כתב, דבתיהם של צדוקים מושכרות אצלינו בדינא דמלכותא ושוב אינם אוסרים עלינו, והעצי אלמוגים נתקשה בכוונתו, אם ס"ל דמהני שכירו ולקיטו גבי ישראל למה הוצרך לומר שמשועבד בדינא דמלכותא, ומה מהני דינא דמלכותא על זה.

והנלענ"ד כוונת הגינת ורדים דהנה מה שא"א לבני ביתו ושכירו ולקיטו לערב בע"כ של הבעה"ב היינו משום שהם כפופים תחתיו, והרי דעת הב"י סימן שס"ז בדעת הרמב"ם דאשתו גרע אפי' מבני החצר, והיינו דכיון דאשתו כפוף תחתיו אין לה לערב בע"כ של בעה"ב, וה"ה שכירו ולקיטו כפוף תחת הבעה"ב, משא"כ בני החצר יכולין לכופו, כיון שאינם כפופים תחתיו, [ועיין מ"א ס"ק ד' שחולק על הב"י] ומעתה ס"ל להגינת ורדים דאף דכח המלך להשכיר נלמד מדין שכירו ולקיטו, מ"מ בדין בע"כ ודאי עדיף הרבה כח המלך מכח השכירו ולקיטו, דהשו"ל הרי הוא כפוף תחת הבעה"ב, ומשו"ה א"א לו לערב בע"כ של הבעה"ב, משא"כ המלך אינו כפוף כלל תחת הבעה"ב, אדרבה הרי יכול לגזור גזירות מצד דינא דמלכותא בע"כ של בני המדינה, א"כ ה"ה שיכול להשכיר בע"כ של הבעה"ב, ולענין בע"כ הוא עדיף הרבה מאשתו ושכירו ולקיטו ומהני בע"כ.