ביאור דכל עניני קנינים לענין רשויות של שבת אינו נוגע לענין ממונות
והנה דבר פשוט דכל קנינים אלו לאמעלים ולא מורידים לענין דיני ממונות, אלא לענין רשיות בשבת התקינו חכמים דיני קנינים. ואפי' לענין עירובי תחומין דאסור לעשות בביהשמ"ש משום דמיקני שביתא הוא כמ"ש המג"א סימן רס"א, פשיטא דאינו שום קנין לענין ממון, דהרי יכול לקנות שביתה אף ברשות שאינו שלו, אלא יש דיני קנינים לענין שבת, וגם קנינים אלו אסור לעשות בשבת, וכ"כ בשו"ע הרב סימן שפ"ב סעיף ח' וז"ל, מ"מ כיון שאינו שוכר רשותו כדי להשתמש בו, אלא להתיר הטלטול בלבד, וכו' אבל לקנות רשות בשבת אסור, אף שאינו קונה אלא להתיר הטלטול, כמו שנתבאר בסימן ש"פ וסימן תקכ"ח עכ"ל. הרי מבואר שאינו כלל להשתמש אלא להתיר הטלטול, ואפ"ה אסור בשבת כמ"ש בסימן ש"פ סעיף ד' ודימה אותו להא דסימן תקכ"ח דאינו קנין ממון כלל, אלא קנין תחומין, ואפ"ה אסור בשבת.
ועיין רשב"א דף ע"ו ע"א דכתב וז"ל ויש מפרשים דהכא בעירובי חצירות קאמר, דלא קא מקני רשותא, אלא עירובי רשותא בלחוד וכו', אבל בעירובי תחומין לא, עיי"ש. ולכאורה הרשב"א אזיל שם לדידן דעירוב משום דירה, דלמ"ד עירוב משום קנין גם עירובי חצירות הוי מקני רשותא. ובאמת בתוס' שם לא כתב טעם זה לחלק בין עירובי חצירות לתחומין, אלא כתבו סתם דתחומין חמירי, דבאמת גם בעירובי חצירות כתבו (בדף פ' ד"ה רב) דאפי' למ"ד עירוב משום דירה צריך לקנות, כדי שיהא קונה דירה בבית חבירו עיי"ש, אלא שהקילו בביהמ"ש.
וכן בשכירות מן העכו"ם כתבו התו' דף ס"ו דאינו כמקח וממכר, דאינו אלא להתיר טלטול, וביאר בשו"ע הרב דלא שכרו ממנו כדי להשתמש בו, וכן מבואר בדף ס"ב דמהני שכירות רעועה, ומשו"ה אין העכו"ם ירא דילמא אתי לאחזוקי ברשותו. וכן גבי ביטול רשות כתב הרמב"ן בריש פסחים וז"ל, וכן נמי ביטול רשות שהזכירו לענין עירוב, אינו מפקיר ביתו שישבו בו אחרים, אלא שהוא עוקר דעתו מלדור עם השותפין ביומו, כדי שיהא הם כאילו דרים לבדו עכ"ל. ונראה דזה אף לב"ש דס"ל בדף ע"א דמיקני רשותא הוא דהרי גם לב"ש קרוי ביטול, וגם בסו"ד שם דגם לב"ה אקני רשותא הוא, אפ"ה קרוי ביטול כיון שאין קנוי להשתמש בו, אלא מקני רשותא לענין עירוב שלא יאסור, והוי כאילו הוא של חבירו, אבל לענין ממון פשיטא שהוא שלו. ובהכי יתבאר דברי הגמ' דף עא נעשה כאומר לו כלך אצל יפות ופירש רש"י כיון דבטל השתא גלי דעתיה דמעיקרא בשריותא ניחא ליה אלא ששכח ולא עירב ולא הוי ליה אקנויי רשותא בשבת. היינו כיון דאין הקנין לענין ממון אלא לענין איסור, ע"כ כיון דניחא ליה בשריותא, אין האיסור חזק כל כך, וסגי בקנין קלוש דמותר לעשות בשבת.
וכ"כ באליהו רבא סימן ש"פ אות ו' דכמו לענין שכירות מן העכו"ם, אין זה כמקח וממכר ואין עושין אלא להתיר טלטול, כמו"כ בישראל הוא מבטל הרשות בשביל השכר, מבואר מזה דלא מיבעיא דביטול רשות אינו קנין כלל, אלא אף בשכירות מישראל הוא ביטול עבור השכר, ועיין בדברי הרמב"ם פ"ב הלכה י"ב שהביא הא"ר שם וז"ל, שוכרין מן הגוי אפי בשבת, שהשכירות כביטול רשות הוא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד, עכ"ל. מבואר מזה דגם ביטול וגם שכירות אינו קנין כלל אלא היכר בלבד, ואף לדעת המג"א דס"ל דשכירות מישראל הוי קנין ואסור בשבת, ולא ס"ל דהוי ביטול בשכר, ועיין ביאורו בשו"ע הרב סימן שפ"ב סעיף ז', מודה דאין צריכן ליקח ממנו יותר ממה שלוקחין ממנו גבי ביטול, שהרי למדו מביטול, אלא החילוק הוא דבביטול נשאר הרשות הפקר, ובשכירות הישראל קונה אותה, מ"מ פשיטא דלא הוי קנין לענין ממון, אלא הוי כמו קנין תחומין דאסור לעשות בשבת. ובזה יש לישב קושיית הא"ר על המג"א מדברי הרמב"ם, דכוונת הרמב"ם דכיון דשכירות הוי כביטול, דאין צריכן ליקח ממנו עצם בעלות רשותו, אלא קנין לענין שבת, משו"ה סגי בשכירות שאינה אלא משום היכר, והיינו כדברי המג"א דאין צריכין קנין ממש גבי עכו"ם, אבל גבי ישראל אף שאין נוטלים ממנו עצם רשותו, וכמו גבי ביטול, מ"מ צריך הישראל לקנותו ואסור בשבת.
ראיה לדעת המג"א מדברי תוס' הרא"ש
ומצאתי בעז"ה ראיה לדעת המג"א, דבתוס' הרא"ש דף ס"ו ע"א (ד"ה מה) כתב וז"ל, הלכך נראה להר' יעקב מקינון, דודאי אם היה הישראל יכול לערב, כגון שבא לפנינו לישאול מע"ש, הוי סגי בעירוב הישראל גם בשביל הגוי, כמו בשו"ל ואדרבה עדיף טפי משכירו ולקיטו כיון שיש לו חלק בעיקר דירת הבית, אלא מיירי שהישראל שכח לערב בע"ש, דהשתא אין תקנה כי אם בביטול ישראל והגוי להשכיר, דשכירת הגוי לבד אינו מועיל אלא להפקיע דירת הגוי שהוא גרוע, וגם ביטול של ישראל לא סגי לגוי, דלא דמי לעירוב דחמשה השרויין בבית אחד עירוב אחד לכולן, אבל חמשה השרויין בבית אחד ושכחו ולא עירבו עם בתים שבחצר, צריך כל אחד ואחד לבטל רשותו, וכן חמשה גוים הדרין בבית אחד, אין צריך לשכור אלא מאחד מהם, כמו מערב דחמשה ששבתו בטרקלין דאחד מערב ע"י כולן, עכ"ל.
ולכאורה זה סתירה למש"כ הרא"ש בפסקיו דמהני שכירות גבי ישראל, ולאו דוקא בנכרי שהוא דירה גרוע, וכאן משמע שהסכים עם הר"י מקינון, אבל להמג"א א"ש, דהרי כאן מיירי ששכחו לערב בע"ש, ובשבת מודה הרא"ש דלא מצי לשכור מישראל, כיון דצריך קנין ממש, ודוקא מעכו"ם שיש לו דירה גרוע, מהני שכירות קלישא המותר בשבת.
ביאור הטעם דלא מהני שו"ל לענין ביטול
ובעיקר הדבר מש"כ הר"י מקינון דלענין ביטול לא מהני שכירו ולקיטו, דחמשה הדרים בבית אחד ושכחו ולא עירבו דצריך כל אחד ואחד לבטל, נראה החילוק בין ביטול לשכירות, כיון דביטול הוא רק סילוק רשות לא שייך שיגרור את כולן, דדוקא במה שהוא נעשה חדא עם מי ששוכר ממנו או מערב עמו, גורר השותפין אחריו, אבל במה שהוא מסתלק מרשותו, אי אפשר לגרור השותפין אחריו,ולהכי גם שכירו ולקיטו לא מהני בזה.
ראיה לדעת הגינת ורדים מדברי הר"י מקינון
והנה יש לדקדק בדברי הר"י מקינון,דלענין לשכור מן הנכרי רשותו של ישראל כתב דלא מהני כיון דגבי ישראל לא מהני שכירות, ולענין שיבטל הישראל גם רשותו של הנכרי הוצרך לומר דלא מהני משום דכ"א צריך לבטל, ולכאורה הוי מצי למימר בפשיטות, דבנכרי לא מהני ביטול, ואיך יועיל ביטולו של הישראל לרשותו של נכרי. אלא מזה ראיה עצומה למה שביארתי לעיל דברי הגינת ורדים, כיון דבאמת שכירות וביטול חדא מילתא הוא, א"כ אף דלא מהני שכירות גבי ישראל לדעת קצת פוסקים, מ"מ אם שוכר מן הנכרי רשותו של ישראל מהני, כיון דמעשה השכירות היה מן הנכרי. ועפי"ז מובן דברי הר"י מקינון גם להיפך, כיון דהישראל עושה הביטול גם לרשותו של הגוי מהני, אף דבנכרי לא מהני ביטול, מ"מ הכא הישראל עושה הביטול, ולהכי היה מהני גם לרשותו של הגוי אי לאו דגבי ביטול לא מהני שו"ל, והא דלא מהני לשכור מן הגוי רשותו של הישראל, כבר ביאר הר"י מקונין דוקא משום דשכירות רעועה לא מהני לרשותו של הישראל, והיינו דוקא בשבת כמ"ש המג"א, והא דכתב הריטב"א דף ס"ו (ד"ה אף) בשם ר"ש מקוצי דשאני התם דישראל וגוי שני דינין חלוקין, זה לערב וזה להשכיר, היינו דאזיל לשיטתיה שם, דלא מהני מטעם שו"ל דרשות כ"א לעצמו, ונשאר רק טעמא דשותפין, וזה לא מהני כיון דזה לערב וזה להשכיר, אבל הר"י מקינון ס"ל דשפיר הוי כשכירו ולקיטו, ולהכי לא איכפת לן מה שזה בביטול וזה בשכירות, ודו"ק.
מדברי החזו"א בגדר ביטול ושכירות
ועיין בחזו"א שכתב כעין דברי הרמב"ן (סימן פ"ז אות ז') וז"ל, ענין החזקת רשות היינו שהביטול מחשיב את הזוכה כדר בכולו, ואת הנותן כמסולק מן הדירה, ואי ישמש כבתחילה הרי הוא דר כבתחילה, ואיסורי הרשיות לא בקנין תליא מילתא אלא בדיורין, עכ"ל. ונראה דמודה דהוא עניני קנינים, דהרי אמרו ב"ש מיקני רשותא הוא, אך הכוונה קנין לעניני דירה, ולא לענין ממון. ועיין חזו"א סימן פ"ד אות ז' וז"ל, וענין השכירות אינו שכירות ממש, דאפילו שבתו בבקעה של אחרים ושל הפקר העכו"ם אוסר, ומהני שכירות אף שאין כאן בעלים ולא משכיר, אלא הכי תקינו רבנן, והיינו נמי דמותר לשכור בשבת ולא הוי כמקח וממכר כמש"כ התוס', עכ"ל, א"כ ה"ה לענין ביטול רשות דשייך אף במקום הפקר, ובשבתו בבקעה, וכן עירוב למ"ד משום קנין שייך אף בבקעה, דהכי תקינו רבנן קנינים לענין איסורי שבת.
ביאור דהאדם הוא הבעלים על קניני שביתתו וא"א לעשותו שלא מדעתו
והשתא הדבר ברור ואין להסתפק בו, דאי אפשר לערב בעל כרחו של אדם, דהרי כיון דעירוב הוא שעוקר דירתו מביתו האמיתי, וקונה דירתו בבית שהעירוב מונח בה, עד שביתו האמיתי נעשה מעורב לכל בני החצר, א"כ פשיטא שא"א לעשות בלי רצונו, אף שלענין ממון לא לקחו ממנו כלום, וכמו שלענין תחומין א"א ליקח פת שלו בע"כ, ולעקור שביתתו מביתו ולקבוע שביתתו בסוף התחום בלי רצונו, אף שלא לקחנו ממנו כלום, דהרי הפת נשאר שלו, מ"מ פשיטא דהוא הבעלים על קנין שביתתו, א"כ ה"ה בעירוב חצירות הוא הבעלים על דירתו, וא"א לקבוע לו דירה בע"כ, וה"ה למ"ד עירוב משום קנין דע"י שקונה המקום שמניחין בו עירוב, ונעשה שם עיקר שביתתו, עי"כ קונין כל בני החצר רשות שלו, וא"א לעשותו בע"כ, אף שלא לקחנו ממנו מאומה לענין ממון, מכל מקום על קניני רשיות לענין שבת הוא הבעלים על רשיות שלו, ועל שביתתו, והדבר מבואר בגמרא דף מ"ט ע"ב, כיון דערבה לה אמצעית בהדי חיצונה ושתים החיצונות בהדי הדדי לא עירבו, גליא דעתיה דבהא ניחא ליה ובהא לא ניחא ליה, והרי שם לא שייך כלל ענין מקפיד על עירובו, דהרי החיצונה אין צריכין כלל ליתן את הפת, וסגי במה שהאמצעית נותן את הפת, ואפילו הכי אם לא ניחא להו לערב אתם לא מהני, דהם הבעלים על קנין דירתם לענין שבת.
ואין לומר דיכולים לעשות בע"כ, משום דזה נעשה ממילא ע"י שהפת מונח במקום שעירבו, זה אינו דא"כ גם בעירוב תחומין יעשו בע"כ של אדם, ומ"ש עירובי חצירות מתחומין לענין זה, אלא זה פשוט דע"י הפת האדם עושה הקנין, ומשו"ה אסור לערב ביהשמ"ש משום שמיקנה שביתה אסור, אלא דבעירובי חצירות מותר ביהשמ"ש דעירובא רשותא בעלמא, והיינו כיון דאינו קנין, דאינו זוכה בה בתורת קנין אלא בתורת דירה, מותר לעשותו בביהשמ"ש, אבל ודאי אדם המערב עושה זאת, ואינו נעשה מאיליו, דאל"כ לא היה צריך להתיר בביהשמ"ש מטעם עירובא רשותא, אלא מטעם דנעשה ממילא, אלא ודאי דזה אינו.
ועיין לשון הח"צ סימן ו' וז"ל, ורואה אני הדברים ק"ו, השתא עירוב דקנין גמור הוא, ומילתא אלימתא אף למ"ד עירוב משום דירה, וכו' ותדע דעירוב מילתא אלימתא הוא, שהרי אין לערב אלא קודם כניסת השבת, ביטול רשות דמילתא בעלמא הוא וכו'.
ביאור דבמקום שכופין אותו יכולין ליטול רשותו בע"כ
והשתא כשאמר שמואל דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, ובני המבוי נוטלין ממנו שיתופן בע"כ, וביארתי מדברי האחרונים דמה דצריך עכ"פ דעת אשתו, אינו אלא שלא יהא פת גזולה, אבל כשיש כבר הפת בידם, תו א"צ דעת אשתו ויכולין לערב בע"כ, מוכרח מזה דכיון דיכולין לכפותו לדבר מצוה (כמ"ש הט"ז סימן שפ"ב) ע"כ יכולין לעקרו בע"כ מדירתו שבביתו, ולקנות דירה במקום שהעירוב מונח בה, וכן למ"ד עירוב משום קנין יכולין ליטל ממנו בע"כ, כח קנינו שיש לו לענין שבת, ולקבוע אותה במקום שהעירוב מונח בה, עד שכל בני החצר יש להם קנין בביתו האמיתי, (כמש המאירי והגאון יעקב) דהכי תקינו חכמים כשאוסר.
ובדברינו ניחא מה דהגמ' דף פ' מייתי ראיה דיכולין לשכור מאשתו של עכו"ם בע"כ, מהא דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, ולכאורה מה ראיה הוא מהא דלוקחין הפת בע"כ דמ"מ הפת בידם, אבל מנ"ל דיכולין לשכור רשותו מן העכו"ם בע"כ, והרי אם אינו מסכים לא חל השכירות, והרשות נשאר שלו, אבל בדברינו א"ש, דגם בעירוב צריך ליטול ממנו רשותו ולערבו בע"כ, וא"כ ה"ה בשכירות.
ביאור דיש ללמוד שכירות מעירוב לענין כפיה
ועתה נראה אם יש ללמוד לשכור מן הישראל בע"כ מהא דמערבין בע"כ, הנה כבר ביארתי לעיל דענין עירוב ביטול ושכירות, קרובים ענינם זה לזה, כמ"ש מדברי הרמב"ן דביטול רשות אינו קנין כלל לענין ממון, אלא שהוא מסתלק דעתו מלדור עם השותפין, וכבר הארכתי לעיל בזה, ומבואר מזה דהחילוק בין עירוב לביטול, הוא דבעירוב הוא נותן את דירתו להשותפין, וגם הוא זוכה בה כיון דגם הוא מן השותפין, וגבי ביטול הוא אינו זוכה בה כלל כשנתנו לבני החצר, כיון שאינו מן השותפין, אבל מהות הנתינה שוה בזה כבזה, א"כ אם גבי עירוב יכולין ליטול את רשותו ממנו בע"כ מחמת דכופין אותו לדבר מצוה, למה לא יהיו יכולין לכפותו לענין ביטול ושכירות, ולא מסתבר לומר דדוקא כשמשאירין לו שותפות עכ"פ, מהני בע"כ, משא"כ בשכירות וביטול, דהרי אין מפסיד מידי במה שאין נותנין לו שותפות, ונעשה כאורח, דהרי בין כך ובין כך הוא אסור לטלטל, וכל הספק הוא רק משום שהוא הבעלים על קנין שביתתו, ולזה שפיר דומה ביטל ושכירות לעירוב, וכבר ביארתי דאף להמג"א שס"ל דשכירות גבי ישראל אסור בשבת משום דהוי קנין, אין כונתו קניני ממון, אלא קניני איסור כמו תחומין, א"כ פשיטא דיש לדמותו למ"ד עירוב משום קנין, ומהני בע"כ.
