For her preschool mitzvah project, a 4-year-old from Buffalo Grove is intent on spreading hugs.
Shoshana Frank’s project will have the goal of raising money for a new “eruv” around the Buffalo Grove area. Read on ...
By Brittany Gala
New Haven - Families are packing the Joseph Slifka Center on Yale’s campus each Sabbath, and it’s something Rabbi Jason Rappoport is still getting used to.
Until three weeks ago, many devout Orthodox Jewish families who live in or around Yale University had been unable to attend Sabbath services together because of a Jewish law that prohibits followers from pushing, throwing or carrying anything outdoors on the Sabbath unless they are within an eruv, a perimeter that converts outdoor public space into private domain. Read on ...
February 14, 2007
After a seven-year effort, in which a young couple, Rabbi Jason and Meira Rappoport played a leading role, an eruv is now available to make Sabbath observance easier for Orthodox Jews at Yale. Rabbi and Mrs. Rappoport are the Torah Educators of the Orthodox Union’s Heshe and Harriet Seif Jewish Learning Initiative on Campus (JLIC) program, which is found at Yale and 12 other prestigious campuses nationwide. Read on ...
יואל הלוי ראזנער
מח"ס מנחה עריבה על עניני עירובין
ביאור דברי הריב"ש בדין שכירות המבואות מאדון העיר
א
כתב הריב"ש סימן תכ"ז וז"ל, ועוד יש טעם אחר להתיר קניית רשות מן האדון, כי ידוע כי דרך הרבים הוא לעולם לאדון לשנותה כמו שירצה ולתת לבעלי בתים דרך מצד אחר, א"כ הרי יכול לסלק הכותים מן המבוי, וכיון שיכול לסלקם הרי יכול להקנות הרשות, כמו שאמר ר' אפס יפה עשיתם ששכרתם וכו', עי"ש.
ויש לעורר דלכאורה כיון שאינו יכול לסלקם אלא מן המבוי ולא מן החצירות שלהם, א"כ מה נעשה אם יהיה בעיר חצירו של גוי שהוא פרוץ להמבוי, מה מהני מה ששוכרין את המבוי, הלא הוא פרוץ להחצר שלא שכרו, וכיון שנפרצה למקום האסור אוסר את המבוי אף ששכרוהו .ולומר דבזמן הריב"ש לא היה נמצא בכל העיר חצר של גוי שנפרצה לרה"ר, זה הרי אינו עולה על הדעת.
ונלענ"ד לבאר, דהנה כתב הב"י (סימן ש"ע) דהא דגבי תפיסת יד סגי ביש לו רשות רק בפינה מיוחדת אבל בשאר הרשות אין לו זכות, וגבי א"י המשכיר ביתו לא"י לא מהני שכירות מהמשכיר אלא כשיש לו תפיסה בכל הבית, אבל בפינה מיוחדת לא, שאני התם שאע"פ שאין לו שם כלי בבית יכולין לשכור ממנו, מאחר שיש לו רשות, הלכך בעי שהיה לו רשות בכל הבית, אבל הכא דבעי שהיה לו שם כלים ממש, אפי' ביש לו פינה מיוחדת סגי, והביאו הט"ז סימן שפ"ב ס"ק י"ד והתוספת שבת. מבואר מזה דבתפיסה קלושה צריך שיהיה התפיסה בכל הבית, אבל תפיסה חזקה היינו כשיש לו כלים ממש, אפי' ביש לו רק פינה מיוחדת סגי, והקילו חכמים דעי"ז כאילו יש לו רשות בכל הבית. [ועיין חזו"א סימן פ"ב ס"ק א' שרצה לומר דבכל שכירות סגי במה ששוכרין רק חלק מן החצר, וצ"ע דבב"י מבואר שצריך שיהיה לו רשות בכל הבית.]
והנה משכיר שיכול לסלק את השוכר עדיף הרבה מתפיסת יד דהנחת כלים, כמ"ש הריטב"א, דכיון שיכול לסלק אין לך תפיסת יד גדול מזה, דבתפיסת יד של הנחת כלים עדיין הוא של השוכר, אלא שגם לבעה"ב יש לו שם רשות, אבל כשיכול לסלקו א"כ המשכיר עיקר ואין להשוכר בה כלום, א"כ פשיטא דאם יכול לסלקו מן מקצת רשות עדיף הרבה ממי שמניח כלים במקצת הרשות, ואם ע"י הנחת כלים נעשה כשו"ל בכל הרשות, כ"ש שעי"ז יכול לסלקו במקצת הרשות נעשה כשו"ל בכל הרשות.
ולפי"ז שפיר מובנים דברי הריב"ש דדוקא בית העכו"ם שהוא רשות בפנ"ע, א"כ אע"פ שיכול לסלקו מן המבוי לא נחשב כתפיסה בהבית. וה"ה לחצירו שמוגדר בפני המבוי, ע"כ אף ששכרו מן המלך את המבוי מ"מ אסור להכניס לחצירו וביתו של הגוי, אבל כשנפרצה החצר להמבוי במילואו או יתר מעשר, נעשה המבוי והחצר א', א"כ כל שיכול לסלקו מן המבוי, יש לו תפיסה על מקצת הרשות, ויכול להשכיר את כל הרשות אף החלק שאינו יכול לסלקו, ומשו"ה כל החצירות הפרוצים להמבואות, הם בכלל שכירות מהמלך, ורק הבתים והחצירות של העכו"ם אותם שהוא רשות בפנ"ע, בהם כתב הריב"ש שלא להכניס לתוכו שאינו בכלל השכירות.
ומצאתי דאתא לידי ספר חדש הנקרא חכמת הלב על עירובין, וראיתי שכתב שם בפרק ו' סעיף ב' ובדרכי שלום שם אות כ"ה דהב"י חולק על הריב"ש וס"ל דלא מהני לשכור מן העכו"ם המבוי בלבד, כיון דדעת הב"י בסימן שפ"ב דמה שמהני שמשאיל מקום בחצירו הוא כיון דלא פירש לו שאינו משאיל לו מקום בביתו, א"כ אפשר שלמחר יצטרך המקום בחצירו יפנה כליו לתוך ביתו הוי כאילו השאילו גם את ביתו, מוכח דלא סגי להב"י מה שיש לו רשות רק בחצר שיהא כשו"ל, אף שכל הדיון בהגמ' היה רק להתיר לטלטל בחצר ובמבוי ולא בבית של עכו"ם, אע"כ שלא מהני מה ששוכרין רק החצר או המבוי, אלא צריך לשכור גם את הבית דלא כהריב"ש. זה תורף דבריו בדרכי שלום שם.
ובמ"כ טעה בזה טעות גדול, דהרי הב"ח שם הביא את דברי הב"י והסכים עמו דדוקא משום שלא פירש לו בהדיא שאינו משאיל לו הבית, וכתב שזה דבר פשוט. ובסימן שצ"א הסכים הב"ח לדברי הריב"ש ופסק כן להלכה, דמהני לשכור מן האדון רק הדרכים, וכתב דהכי נקטינן, הרי דליכא שום סתירה ביניהם. ומה שהכריח בדרכי שלום לומר כן מחמת קושיתו, למה לא היה סגי לשכור את החצר בלבד, לא דק כלל, דהרי בגמ' איתא דלחמן בר ריסתק היה דר במבוי, והיינו שהיה לו חצר בפנ"ע בהמבוי והיה אוסר את המבוי לשאר בני חצירות שיש להם חצר פתוח שם, א"כ ודאי דלא סגי לשכור את החצר של הגוי בלבד, דהרי יש לו דריסת הרגל בהמבוי מן הבית שלו שלא שכרו ממנו, ומה מהני מה ששכרו את החצר ולא הבית, נמצא עדיין אוסר בהמבוי כבתחילה. ואין להקשות דלישאיל מינה דוכתא להניח חפץ במבוי וישכרו את המבוי בלבד, זה אינו, דלא שייך שיהיה כשו"ל אלא שמניח חפץ ברשות המיוחד להעכו"ם כמ"ש החזו"א סימן י"ח ס"ק ה', אבל בהמבוי לא שייך כן, דהרי כל החצירות יש להם רשות להניח חפצים בהמבוי, ואינו מוכח שמשתמש בחלקו של הנכרי, וכ"כ החזו"א שם בסוף ס"ק ט' דדוקא תשמיש בחצר שאינו בכלל השכירות הוי כהשאלת מקום, וכן בגוונא דהטור דמיירי מחצר ולא ממבוי, כתב בהדיא שישאיל לו מקום ברשותו היינו בביתו, דבחצירו לא שייך שאילת מקום, שהרי יכול להניח בו חפץ מחמת חלקו, א"כ לא נעשה בזה שו"ל בהחצר, וכיון שצריך שיהיה שו"ל בביתו ממילא צריך שיהיה כשלוחו בכל הבית, דאם ישכור ממנו רק מקצת הבית, הרי עדיין יכול לאסור את החצר מחמת דריסתו משאר חלקי הבית שלא השכירם. אבל בגוונא דהריב"ש דשוכר את כל המבוי מחמת שיכול לסלקם משם, ודאי מודה הב"י להריב"ש דסגי במה ששוכרין המבואות בלבד.
וכן כתבו להדיא גדולי הספרדים דהמחבר מודה להריב"ש דיכולים לשכור המבוי גרידא מן האדון, מאחר שהביאו בב"י ולא חלק עליו, ומה שהביא בש"ע רק טעם הא' של הריב"ש הוא משום דהוא רבותא טפי שיכולים לטלטל גם בבתי העכו"ם. עיין בגינת ורדים כלל ג' סימן כ"ג שכתב שם מהר"י זיין וז"ל ולי ההדיוט נראה לדקדק מדברי מרן דס"ל שמותר אף להכניס ולהוציא לבתי הגוים, שהרי לא הזכיר אלא טעם הא' וכו' ולא הזכיר טעם הב' דהוי רבותא טפי, שאף אם אין לו רשות לזה כיון שיש לו רשות לד"א מהני, אלא ודאי דס"ל דמותר להכניס ולהוציא לבתי גוים עכ"ל, הרי דמה דלא הביא טעם הב' של הריב"ש הוא משום דלא ישתמע דמתיר רק במבוי שיש שני הטעמים, להכי לא הביא רק טעם הראשון להורות שסומך עליו, ומינה ידעינן דכ"ש שמתיר במבוי שיש שני טעמים.
ועיין בתשובת באר מים חיים הספרדי סימן ג' שכתב על הרמ"א סימן שצ"א וז"ל, וקשה מה שייך לומר וי"א דמשמע דפליג על מרן והטור, והלא דינו של הריב"ש מוסכם מן הכל וכו', וצ"ל דכוונת מור"ם הוא לפרש ולא לחלוק, דהא דכתבו הטור ומרן [המחבר] שאין רשות השר מועיל והיינו בשר שאין הבתים שלו וכו', היינו דוקא להכניס ולהוציא מבתי הגוים, אבל להכשיר המבואות מועיל, מאחר שאע"פ שאין הבתים שלו הדרכים שלו, וזה למדו מור"ם מדברי הריב"ש, וס"ל למור"ם בדברי הריב"ש שטעם זה לבדו מספיק לענין המבואות, ודלא כמו שהבין הט"ז וכו', וגם הסברה הוא זרה דלמא לא יותר במבואות מאחר דביד השר לסלק הדרך מצד זה עי"ש. וכן הסכים לדבריו בתשובת חסד לאברהם הספרדי סימן כ"ב (ד"ה בין) דהרמ"א אינו חולק על המחבר אלא מפרש דבריו, וכתב דגם הגוו"ר פירש כן את דברי הרמ"א.
ובדעת הט"ז כתב בשו"ת נפש חיה סימן ל' די"ל דאין כוונתו לחלוק על טעם הרמ"א, אלא כוונתו להקשות דמשמע מהב"י והריב"ש, דהמציאות היה בימים ההם דשר שהיה לו היכולת לסלק מן הדרכים, כ"ש שהיה לו תפיסה בהבתים, ולא היה משכחת שר שיש לו יכולת לסלק מהדרכים ולא תפיסה בהבתים, א"כ מאחר שהב"י והריב"ש פסקו כטעם הא' דמהני מה שיכול להניח כלים בהבתים, שוב מיותר טעם הב' מה שיכול לסלק מן הדרכים, וזה כוונת קושיתו על הרמ"א. וכן י"ל בדעת שו"ע הרב, דמשו"ה לא הביא את דברי הרמ"א שהוא טעם הב' של הריב"ש, אף שליכא חולקים על זה, מ"מ מאחר שפסק הב"י דסגי בטעם הא' ומותר להכניס אף להבתים, שוב מיותר לגמרי טעם הב' לפי המציאות שהיה בימיהם.
גם מה שהעלה החכמת הלב בעמק החכמה סימן י' אות ז' להכריח דהריב"ש שהתיר לשכור את הדרכים בלבד, א"א לו ליסבר בטעם דמהני יכול לסלקו כהריטב"א, דהמשכיר נחשב כשו"ל, דהרי בשו"ל צריך להיות לו רשות גם בהבית ולא סגי במה שיש לו רשות בהחצר, הוא טעות גדול, דודאי אם אינן רוצין לשכור רק החצר סגי במה שהוא שו"ל רק בהחצר, וכן כתב להדיא בשו"ת שו"מ (מהדורה תליתאי ח"א סימן ר"ג) בסברת הריב"ש, דכיון שאדון העיר יכול לשנות הדרך ולתת להם מצד אחד, שוב הו"ל כתפיסת האדון באמצע עי"ש, הרי דסברת הריב"ש מחמת דיון שו"ל.
ומה שהביא ראיה באות ד' לסברתו, דכיון שדעת כמה ראשונים וכן פסק הרמ"א דגם ב' שותפים הדרים בבית אחד נחשב אחד כשו"ל של השני, א"כ לעולם הדר עם הנכרי בחצר שהוא שותף עמו בחצר ליחשיב כשו"ל, ויוכל להשכיר את חצירו, א"כ לעולם לא יצטרכו לשכור מן הנכרי, אע"כ ששו"ל בחצר אינו יכול להתיר את רשות הגוי אפי' בחצר, זה טעות מבהיל מאד כמו שאבאר לקמן, שלא שייך שא' יעשה שו"ל של השני, אלא כשאין אוסרים זה על זה, לכן נחשבים כאחד, א"כ מה שהיה ס"ד דהתוס' דשני שותפים א' נחשב שו"ל של השני, וכן דעת תור"פ ותוס' הרא"ש וכן דעת הרמ"א זה דוקא כשדרים בבית אחד בחדר אחד, נמצא דאין אוסרים זה על זה, ודימו אותו לה' חבורות ששבתו בטרקלין עירוב אחד לכלן, וכן מפורש בחזו"א סימן י"ח אות ד' דמהני כיון שמעורב בדירתם ואין אוסרים זה על זה, אבל כשדרים בב' בתים חלוקים אף שמשתמשים יחד בחצר אחד פשיטא שלא עלתה על דעת שום פוסק, דאחד יהיה כשו"ל של השני, מאחר שהם אוסרים זה על זה בחצר, ודאי הם חלוקים זה מזה אף בהחצר, ואין אחד שוכר בעד השני, אבל באופן שאין אוסרים זה על זה שאין לו שם בית, ויש לו רק זכות בהחצר ואינו חלוק מבעה"ב ודאי דסגי במה שהוא שו"ל בהחצר לשכור עכ"פ את החצר, א"כ שפיר יתכן דהריב"ש ס"ל כהריטב"א דיכול לסלקו מהני מטעם דהוי כשו"ל.
ובעמק החכמה שם באות ו' שם הביא את דברי החזו"א סימן י"ח ס"ק ד' בטעם שבני החצר לא חשיבו כשו"ל של הגוי אף שמשתמשים בחצרו, משום ששותפים לא חשיבי כשו"ל, משמע דמהני שו"ל רק בחצר, אלא משום שהם שותפים לא חשיבי כשו"ל, ותמה עליו דא"כ לשאר הראשונים דס"ל דגם שותפים חשיבי כשו"ל, למה לא חשיבי בני החצר כשו"ל, ודחק עצמו דהחזו"א כתב כן לרווחא דמילתא. וכל המעיין יראה את הדוחק הגדול בדבריו. אבל האמת הוא דהחזו"א לא כתב כלל את מה שהביא הוא בשמו דהוא מטעם דשותפים לא מיקרי שו"ל, אלא כתב סתם דלא מהני מה שבני החצר הם שותפים בהחצר משום דכל אחד חלוק בפנ"ע, וזהו אף להשיטות דגם שותפים בבית הוי כשו"ל, משום דשם אין אוסרים זה על זה וחשיבי כאחד, משא"כ שותפים בחצר כיון שאוסרים זה על זה שבאים מב' בתים חלוקים, פשיטא דלא הוי א' שו"ל בשביל השני.
ומה שהביא שם באות ח' ראיה מדברי הגר"ז דלא מהני במה שהוא שו"ל בחצירו, דבסימן שפ"ב סעיף י"ד ט"ו י"ז וסימן שצ"א סעיף ב' בכל מקום שהזכיר הגר"ז שו"ל הוסיף בסוגריים "בביתו", משמע דלא מהני מה שהוא שו"ל בחצר. וזה אינו דהרי בסעיף ט"ו גבי השאלת מקום כתב הגר"ז ע"י שישאיל לו הנכרי מקום ברשותו, ולא כתב כלל שצריך שיהיה בביתו, ומה שכתב גבי שו"ל בביתו, היינו משום דסתם שו"ל היינו שעובד אצלו בעבודת השדה או לכל השנה, א"כ מאין יהיה לו שום תפיסה ברשותו, וע"ז כתב דמיירי דכיון ששכרו לעבוד אצלו נתן לו מקום בביתו לדור אצלו, וכוונתו להפקיע מדעת התו"ש דס"ל דאם עובד אצלו א"צ שיהיה לו רשות ברשותו כלל, [וגם זה כתב רק בסוגריים משום שהיה מסופק בזה] אבל אין כוונת הרב דדוקא בביתו ולא בחצירו, אלא שסתם שו"ל דר בבית ואין לו שום תפיסה בהחצר, אבל בהשאלת מקום ודאי סגי לכל מקום ברשותו אף בחצר. וכן כתב להדיא בשו"ע הרב סימן שצ"א סעיף ב' וז"ל, וכל מי שיש לו רשות להניח חפציו בבית הנכרי או בחצירו נעשה כשכירו ולקיטו, והיינו דהשאלת מקום לא צריך שיהיה בביתו וסגי בחצירו, ורק גבי שו"ל כתב בביתו, ולא כמו שנדחק העמק החכמה בכוונתו בדברים דחוקים. וכן מה שהביא העמק החכמה באות ט' בשם העצי אלמוגים, דצריך שיהיה לו רשות בבית או בחצר מוכח מזה דסגי מה שיש לו רשות רק בחצר. ולא כמו שנדחק הוא בדבריו. ומה שהביא מהבה"ל סעיף י"ד דמה שמהני שו"ל הוא משום שיש לו רשות להשתמש בבית ובחצר אדונו. הנה לא כתב שצריך שהיה לו רשות בבית וחצר, אלא כתב דמה דמהני הוא משום דלפי הרגילות הוא דשו"ל יש לו רשות בבית ובחצר משו"ה מהני, אבל לא כתוב שצריך שניהם ואה"נ גם באחד מהם סגי.
ומה שכתב העמק חכמה דבשו"ת נפש חיה סימן ל' הסתפק בזה אם צריך שיהיה רשות דוקא בבית, ורצה הוא לומר שהוא מטעם סברתו דצריך שיהיה טפל אליו במקום דירתו. אבל לא דק שפיר, דהרי מוכח מדברי הנפש חיה דמה דמהני יכול לסלקו הוא מטעם שו"ל כהריטב"א, ואפ"ה מהני במבוי לבדו עי"ש (בד"ה ודבריו צריכין ביאור) שהקשה על הט"ז דלא רצה לסמוך על טעם הב', דא"כ לא נוכל לסמוך על טעם הא' ג"כ, ואם נימא דזה עדיף כיון שיכול להשיב אנשי מלחמתו ולא רק חפציו, דהמעיין בב"י יראה דהוי כיש לו רשות להניח חפציו עי"ש, הנה דהיה לו ס"ד דטעם הא' עדיף מיכול לסלקו, כיון שהוא לאנשים ולא רק לחפצים, אף שמה שיוכל להושיב אנשים אינו אלא שו"ל, וע"כ דס"ל להנפש חיה דיכול לסלקו אינו אלא מטעם שו"ל, וע"כ היה מקום לומר דלהושיב אנשים עדיף מיכול לסלקו, ודחה זאת מטעם שמבואר בב"י, דבטעם הא' ג"כ סגי בחפצים, א"כ ודאי דטעם הב' עדיף דיכול לסלקו מכל. הרי דמבואר מזה דיכול לסלקו מועיל מטעם שו"ל, אלא שהוא שו"ל חזקה יותר מהנחת כלים. וכן מוכח להדיא מדברי הנפש חיה אח"כ שכתב וז"ל ועוד דכיון שיש לו רשות לסלק אותם מהמבוי, מכ"ש דיש לו רשות להניח שם כליו ושייכים הני שני טעמים עכ"ל. הרי מבואר מזה דברים ברורים דודאי שייך הנחת כלים בהמבוי, אף שאינו מקום דירתו של העכו"ם. וצ"ל דמה שמסתפק אח"כ (בד"ה ומעתה) אם סגי בהנחת כלים בהמבוי בלא יכול לסלקם משם, היינו משום דהוי שו"ל קלישא כיון דאינו יכול לסלק העכו"ם משם, אולי צריך שיהיה ברשות המיוחדת להעכו"ם כגון בחצירו המיוחד לו, אבל מבוי שהוא משותפת אינו מוכח שהוא משתמש בחלקו של בני העיר כיון שהוא ג"כ שותף בתוכה, י"ל שהוא משתמש מחמת חלקו, להכי צריך שיהא גם יכול לסלקו, דבזה הוי שו"ל חזקה שיש לו כח על חלק של בני העיר, אבל בחצירו המיוחד להעכו"ם ודאי מהני שו"ל רק בחצירו כמו שביארנו.
אמנם מה דמספקא ליה להנפש חיה פשיטא ליה להגאון מהרש"ק דמהני הנחת כלים בהמבוי גרידא, דכתב בתשובת ובחרת בחיים סימן קכ"ה וז"ל, יבקשו איש יהודי אשר הוא חשוב בעיני השר ליתן לו רשות להניח לו עצים ואבנים וכדומה ברחובות כל העיר, באיזה מקום שיבחר הישראל, ואז יהיה דינו כשו"ל וישכרו מהישראל הרשות עכ"ל. הרי דמהני הנחת כלים במבוי לבד, ונראה דלא תקשה עליו ממה דהוכחנו מהגמ' והטור לעיל דלא סגי בהנחת כלים ברשות המשותפת, דדוקא כשיש רשות להשותפין להניח כלים בהחצר ובהמבוי, א"כ אינו מוכח שמתשמש בחלקו של העכו"ם כמ"ש החזו"א, אבל בעובדא דמהרש"ק דלא היה רשות לשום אדם להניח כלים בהרחובות אלא להשר, א"כ במה שמניח כלים הרי הוא משתמש בחלקו של השר ונעשה שו"ל.
Chabad's 'Fishing Line' Dragged Under Religious Marker Taken Down, Contractor Blamed
By Sophia Fischer
The fishing lines are gone but not the anger in Oak Park.
Nearly 100 people attended an Oak Park Municipal Advisory Council meeting on Tue., Jan. 23 to discuss the Jewish "eruv," a symbolic enclosure that is used to guide the movements of Orthodox members on the Sabbath. Read on ...
סימן ז
הואיל דאתי לידי קונטרס מאחד שערער על היתר זיכוי הפת בע"כ ועל היתר שכירות מהממשלה, אבוא על סדר דבריו בעז"ה.
מה שהעיר דמהרש"ק בשו"ת ובחרת בחיים לא כתב דמהני זכיה בע"כ אלא ברגיל לערב דאז כופין אותו, אבל באינו רגיל לערב דאין כופין אותו, א"א לזכות לו בע"כ כמ"ש הרשב"א דדוקא בעבד דאם איתא כאן הוי כייפינן ליה.
ביאור דברי המהרש"ק בענין זיכוי בע"כ
הנה תמיהני עליו הרי בשו"ת ובחרת בחיים סימן קכ"ג העיר בעצמו (בד"ה וראיתי) וכתב דכאן נמי הרי יכולין לכופו אלא שאין ידינו תקיפה, ואף למאן דסבר דבעי דעת אשתו מ"מ הרי אשתו יכולה לכוף אותו, ושליח המזכה כיון דחשוב כמותו לא גרע מדעת אשתו, עיי"ש. והרי דין זה דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו אינו דוקא ברגיל, אלא ה"ה באוסר, וא"צ לסמוך על דעה הב' ואפילו דעה הראשונה ס"ל כן.
ומה שסיים מהרש"ק שם שצריך לסמוך על דעה הב', היינו לפי דברי המג"א דמה דכתב הרמ"א דאם חזר מעירובו מהני בע"כ הוא כדעה הב', א"כ מוכח מזה דמהני חזרה דיהא נחשב בע"כ. וא"כ נהי דהמזכה חשוב כאשתו, מ"מ לאחר שכבר עשה הזיכוי שוב אינו כאשתו, וא"כ הוי חזרה. ותירץ המהרש"ק דמ"מ מהני משום דהיה גילוי דעת כל דהוא, ובעובדא דמהרש"ק לא היה גילוי דעת רק על שנה לכן איצטריך לומר שסומך על דעה הב' דלא צריך אף דעת כל דהוא. [וזה י"ל דמהני רק ברגיל דלדעה הב' אף אשתו לא מהני רק ברגיל], אבל ודאי לפי תירוץ שאר אחרונים (משנ"ב ס"ק כ' ונתיב חיים וקרבן נתנאל ובגדי ישע) דלאו משום דעת כל דהוא, אלא משום דכבר נתן הפת ואינו פת גזולה. ועיין בשער הציון ס"ק ט"ו דה"ה באוסר אף שאינו רגיל, א"כ נשאר קיים סברת מהרש"ק דשליח המזכה לא גרע מדעת אשתו, וכיון דהיא יכולה לכופו ה"ה השליח, וחזרה לא מהני, וגם נסתר מה שהעיר דצריך בי”ד לכפותו וכאן אין כאן בית דין, ז"א הרי הדין דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו הוא אף בלא בית דין.
ובר מן דין נראה ברור דמה שהצריך מהרש"ק לומר שסומך על דעה הב', היינו משום שהיה סובר דמה שכתב בשו"ע דאם אינו רגיל בי"ד כופין אותו אזיל רק לדעה הב', אבל לדעה הראשונה לא מהני כפיית בי"ד כמ"ש וז"ל מהרש"ק דילמא כדעת הסוברין דבני החצר "או בית דין" נוטלין ממנו בע"כ, ואף את"ל כהחולקין עיי"ש, וא"כ לדעה הראשונה לא היו יכולין לכופו בלא דעת אשתו, [ואף שכתב דהמזכה הוי כדעת אשתו ביארתי לעיל דס"ל דמ"מ לדעה הראשונה בעינן דעת כל דהוא אף על אח"כ]. אבל למ"ש האליה רבה והמשנה ברורה דכפיית בי"ד מהני אף לדעה ראשונה אף דליכא דעת אשתו, א"כ ודאי דאף לדעה הראשונה מהני זיכוי בע"כ דהרי יכולין לכופו בפניו ע"י בי"ד ואף באינו רגיל.
ומש"כ דבנידון דידן אין הבי”ד יכול לכופו, לענ"ד דמה שבמציאות אין יכולין לכופו לא מגרע, דהרי גם מהרש"ק כתב שם דאין ידינו תקיפה כעת ליטול בע"כ ואפ"ה מהני כיון דמצד הדין יכולין לכופו. וכן בהא דהרשב"א דאין העבד כאן אין יכולין לכופו במציאות, אבל מצד הדין יכולין לכופו. וכן בגוונא דידן אילו היו כל הבתי דינים מסכימים היו יכולין לכופו, ע"כ מהני גם זיכוי בע"כ ולא מזיק מה שבמציאות אין כאן בי”ד.
ומש"כ דמהרש"ק לא צירף את דברי הרשב"א רק לסניף, לא ידעתי מה היתר יש למהרש"ק בלא דברי הרשב"א, אם א"א לזכות בע"כ א"כ לא היה להם פת, ומה שכתב מהרש"ק בא"ד שסומך על ס"ס דילמא יכולין בני החצר ליטול בע"כ, לכאורה אינו מובן דהרי לא לקחו ממנו בע"כ, אלא זיכו לו וצריך לסמוך על דברי הרשב"א, אלא נראה כוונתו דלדעה ראשונה דאין יכולין ליטול ממנו בע"כ, דא"א לכופו, א"כ גם דברי הרשב"א לא שייך, דלדעה זו א"א לכופו בפניו, לזה קאמר דהוי ס"ס דילמא בני החצר יכולין לכופו א"כ שייך דברי הרשב"א. ואפי' את"ל כדעה הראשונה דא"א לכופו, דילמא מודים החולקים כאן דיכולין לכופו כיון דאין נוטלים משלו כלום, א"כ שייך שפיר דברי הרשב"א כצ"ל כוונתו, וא"כ כל סמיכתו אינו אלא על דברי הרשב"א בלא שום סניף אחר.
מה שכתב באות ד' להקשות על דברי מהרש"ק דגבי עבד יכולין לכופו בפניו ליתן לו השטר א"כ ה"ה שלא בפניו, משא"כ בעירוב דיכולין לכופו רק ליטול ממנו, מהכ"ת דיכולין לזכות לו להכניס לרשותו. לענ"ד פשוט דמהרש"ק למד כן מק"ו דאם יכולין ליטול ממנו בע"כ ואינו גזילה, כ"ש דיכולין לזכות לו, וכן סבירא ליה להשו"מ דדומה ממש להא דהרשב"א.
ומש"כ דלא קי"ל כהרשב"א בעבדים, כבר העירו די"ל בדאורייתא מחמירינן דלא כהרשב"א אבל י"ל דמידי ספק לא נפקא, ובעירוב דרבנן יש לסמוך על דברי הרשב"א, זהו דעת מהרש"ק והשו"מ, ולא אדע למה לא נסמוך בעירוב הקל על השו"מ ומהרש"ק נגד המחזה אברהם. [א"ה שגם המחז"א עצמו לא כתב דלא קיי"ל כהרשב"א, אלא שכתב ב' טעמים למה אין להתיר בנידון דידיה מחמת דברי הרשב"א, א' דדברי הרשב"א אינן מוסכמים, וב' שהרי גם הצד האחר רצה בהעירוב, אלא ששניהם רצו להיות המזכים.]
מה שכתב באות ה' דלא נחשב זכות גמור והביא מדברי הרא"ש, הנה באמת זה קשה גם על מהרש"ק והשו"מ, ומה שכתב דמהרש"ק לא מיירי אלא ברגיל לערב וזה ודאי נחשב כזכות גמור. לא ידעתי מאין בדה דברים אלה, הלא הוא מוחה בפירוש וחוב הוא לו, ומה שכתב ראיה דהרי לדעה הב' יכולין ליטול ממנו בע"כ לא ידעתי מה ענינו לכאן הרי שם אינו מטעם דהוא זכות, אלא מטעם שכתב הט"ז סימן שפ"ב ס"ק י"ב דאנו יכולין לכופו לקיים מצוה שהורגל בה.
וכדי לבאר דברי מהרש"ק צ"ל דס"ל דעירוב נחשב זכיה גמורה, וא"כ אפילו עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם, וכעין דברי הרשב"א גבי עבד אפי עומד וצווח. ומה שדייק מדברי הרא"ש להיפך, דכתב דאפי' במבוי אחד חשבינן ליה קצת חובה אולי יש קצת טעם למה אינו רוצה לערב, לא א"ש דהרי זה כתב הרא"ש לפרש דברי ת"ק, ולא ראיתי שום משמעות בדברי הרא"ש דר' יהודה מודה דאינו זכות גמור.
ומה שעשה ק"ו ממתנה דאם מתנה נחשבת קצת חוב בעומד וצווח, אף שמסתמא נחשב כזכיה, כ"ש בעירוב דלתנא קמא נחשב כחוב כ"ש דלר' יהודה עכ"פ בעומד וצווח דנחשב כחוב. קל וחומר פריכא הוא, דבמתנה נחשב כחוב מצד עצמו מחמת שונא מתנות יחיה, ע"כ לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם, משא"כ בעירוב אף דלתנא קמא הוי חוב, מכל מקום כיון דלדידן דקי"ל כר' יהודה והוי זכות, ע"כ מי שצווח להיפך נגד שיקול דעתו של התנא ר' יהודה דהלכה כמותו, ודאי בטלה דעתו אצל כל אדם.
והלא כן הוא גם גבי עבד שהרי לר' מאיר חוב גמור הוא להעבד לצאת לחירות דעבדא בהפקירא ניחא לי', ואפ"ה א"א להעבד לצווח דס"ל כר' מאיר דחוב הוא לו, הרי לן שהיות דלא נקטינן כוותיה שוב א"א לומר דהוי חוב וה"ה בנידון דידן.
ומה שהביא מדברי המ"מ דחצר הפתוח לשני מבואות אינו זכות דאוושי לה אינשי, הנה הרי המ"מ עצמו כתב דכשהוא פתוח רק למבוי אחד בלבד זכות הוא לו אף כשהוא מבוי גדול מאד ואוושי לה אינשי, ועל כרחך משום דכדי שישתתף בהעירוב שקול הרבה נגד ההפסד דאושי לה אינשי, וע"כ רק בפתוח לשני מבואות דבלאו הכי ישתתף בהעירוב מבוי האחר, משום הכי במבוי הזה חשוב לו חוב, אם כן בגוונא דידן דאינו פתוח למבוי אחר אין ראיה מדברי המ"מ דנחשב חוב, ודברי המהרש"ק שרירין וקיימין [ולא משום דבריו מחמת דרגיל לערב הוי זכות].
מה שהביא באות ז' דלא מהני שכירו ולקיטו גבי ישראל בע"כ מדברי הב"י סימן שפ"ב דלא עדיף שכירו ולקיטו מאשתו דלא מהני בע"כ לדעת הרמב"ם, וכתב שכן דעת המ"א סימן שס"ז ס"ק ב' וכן הב"ח אם מוחה בפירוש. לענ"ד עירוב פרשיות יש כאן, דהב"י בסימן שפ"ב באמת משוה דין שכירו ולקיטו לאשתו, וס"ל דאף ברגיל, רק בני החצר מערבין בע"כ אבל לא אשתו, וע"כ ס"ל דאף שו"ל לא מהני בע"כ ועל זה הרי חולק המ"א בס"ק ד' [ברגיל עכ"פ] וכן פסק המשנ"ב כהמ"א דלדעה השניה מהני אשתו א"כ ה"ה משכירו ולקיטו, דהרי לדעה השניה לא עדיף אשתו שכירו ולקיטו, ומה שס"ל להמ"א בס"ק ב' דלא מהני בני הבית ושו"ל בע"כ היינו לדעה הראשונה דס"ל דלעולם צריך דעת אשתו, אבל לדעה השניה שוה שו"ל ואשתו לבני החצר דיכולין לערב בע"כ.
ומה שמשמע בב"י והפוסקים סימן שפ"ב שזהו קולא גבי נכרי, כבר ישבתי בתשובתי כוונתם דגבי נכרי לא שייך לכפותו על המצות כמ"ש הט"ז סימן שפ"ב ס"ק י"ב, א"כ היה בדין דהנכרי יוכל לעכב על השו"ל מאחר שהוא הבעלים על הבית, לזה קאמר דמ"מ בנכרי הקילו כאילו השו"ל הוי הבעה"ב לגמרי, אבל בישראל א"צ להך קולא כיון דיכולין בני החצר לכפותו על המצוות וכמ"ש הטו"ז, א"כ ה"ה ע"י שכירו ולקיטו.
והנה כ"ז הוא גבי רגיל לערב, אבל באוסר לחוד, לכאורה לדעה השניה צריך דוקא בי”ד. אבל בתשובתי הבאתי ראיות ברורות דהא דצריך בי”ד אינו אלא שלא יהא פת גזולה, וכמ"ש הנתיב חיים והקרבן נתנאל פרק חלון סימן ט' אות נ' ואות פ' והביא שם את דברי הט"ז סימן שס"ז, ועיי”ש בט"ז בסופו שמפרש דברי הרמב"ם דהבי”ד כופין ליתן הפת ובני החצר מערבין, וכ"כ בבגדי ישע דהא דצריך בי”ד או אשתו אינו אלא שלא פת גזולה, וא"כ הרי בשכירות לא שייך פת גזולה וכ"כ המשנ"ב בסק"כ, א"כ מהני שכירות ע"י שו"ל בע"כ.
גם מה שכתב מדברי הרשב"א דלא מהני שו"ל אלא אם דר שם, ביארתי בתשובתי דזה דוקא לענין עירוב, דענין עירוב הוא משום דירה אבל לענין שכירות דסגי בבעלות, א"צ לדור שם.
גם מה שכתב דבזמנינו אין שום זכות להשרים ומה שעושים הכל הוא לטובת המדינה, ז"א דסוף סוף הרי בני המדינה נתנו כח להשרים שיוכלו לעשות כמו שירצו, ואין צריכין לימלך בבני המדינה, א"כ הרי יש להם בעלות. ומה שצריך שיהי' לצורך אינו מגרע, וכמ"ש השו"מ במהד"ת ח"ב סי' ס"ב להדיא.
ועי' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' י"ד שכתב להדיא דבזה"ז שאין מלך קבוע אלא הנבחר מן העם, ויש כיס המדינה ולהם הארץ, יכולין לשכור מהם או משו"ל. אם אינו דר שם, אינו ענין לכאן, דשם הנידון אי נחשב כאורח בלא שום שכירות, אבל הכא אמרינן דע"י שיכול לסלק יש לו הכח להשכיר רשותו ונחשב כאורח ע"י תקנת חכמים של שכירות וביטול, ולא משום דיכול לסלק גרידא וזה פשוט מאד. הגע עצמך בכל מבטל רשות הרי אינו יכול לסלקו ולמה נחשב כאורח, וע"כ דכך תקנת חכמים דע"י שאומר רשותי מבוטלת לך נעשה כאורח, א"כ ה"ה ע"י שכירות למאן דס"ל דמהני.
שוב ראיתי בשו"ע הרב סימן ש"ע סעיף ט' שביאר היטב החילק בין ביטול לאורח שאינו יכול לסלקו, דהמבטל סילק עצמו מרשות ביתו, משא"כ אורח שלא ביטל ולא סילק עצמו, א"כ גם בשכירות באופן דמהני נעשה מסולק.
ואין לומר נמי דא"א להיות אורח אלא למי שדר שם ולא להשר שאינו דר שם, זה אינו, דהרי כתב הריב"ש דנעשים אורחים להישראל ששכר מן השר, ואינן נעשים אורחים של השר ופשוט.
מה שכתב באות ט' דבגוונא דקצות השלחן הרי רוצה בשכירות רק בעירוב אינו רוצה, ז"א דהרי הוא אינו רוצה שישכרו את רשותו והוא יאסר לטלטל, רק רשות העכו"ם הוא מסכים לשכור ופשוט.
מה שכתב דלא שייך יכול לסלק על הבתים, הנה לפי מה שראיתי בספרי החוקים הרי גם בזמנינו יכולים לסלק מהבתים.
מה שכתב באות י' דאם יתעקש אחד מהדרים ואינו רוצה לזכות רק בעירוב הגדול, יכולין לכפותו בעירוב הקטן שבבית, כיון דהוא רגיל לערב, לענ"ד יש לדון בזה דכיון דאינו רוצה לאסור עליהם, אדרבה הרי רוצה בעירוב הגדול, דילמא בכה"ג אין יכולין לכפותו, ולפי"ז אף באופן שהפת כבר מונח בידם יכול לחזור בו בכל ע"ש, דדמי למה שכתב רמ"א סימן שס"ז דמי שאינו רגיל לערב וחזר מעירבו צריך לחזור ולזכות, דכאן אין לו מעלת רגיל, כיון דרוצה לערב עמהם בעירוב הכללי, ועוד דמה דיכולין לכפותו היינו ליטול ממנו בע"כ, אבל לזכות לו בע"כ לא מהני רק מחמת דברי הרשב"א דמהני זיכוי בע"כ.
Facsimile of Die Juden Und Judengemeinden Mahrens In Vergangenheit Und Gegenwart, p. 443, that mentions the story regarding the eruv in Nikolsburg.
