יסודי המחלוקת בהוראה שבין בראד לוואלוז'ין
כאשר מתבוננים בתשובות הני תרי גדולי עולם, מלבד ההבדל הבולט ב"דרך הלימוד" שבין חכמי בראד בגליציא שבפולין ובין וואלוז'ין שבליטא, הרי יש להבחין גם בהבדל היסודי שביניהם ב"דרכי ההוראה", המכריעים דעת תורה והלכה עפ"י כללים השונים זה מזה, עד כי מבין תשובותיהם נראה כי מדברים המה בשפה שונה זה מזה, מבלי מענה זה לזה על כמה מטענותיהם העיקריים במשא-ומתן שביניהם הנכתב תשובותיהם.
עד כדי כך, שבהגיע תשובת הבי"א, סברו בוואלוז'ין שהמשכנ"י הוא זה שניצח[35],[36] ואילו בבראד הי' פשוט שהצדק עם הבית אפרים שפסק ע"פ דרכי ההוראה המסורה והמקובלת.
ולהבנת הדברים, גם מבלי להכנס לגוב האריות בעצם השקלא וטריא ההלכתי שביניהם, חזינן דהמשכנ"י בקונטרסו סופר ומונה ראשונים מגדולי אשכנז וספרד, שלדעתו, מהווים יחד "רוב" להכרעת ההלכה דלרשות הרבים די ברוחב ט"ז אמה ולא בעינן "ששים ריבוא בוקעין בו". המשכנ"י מעלה טענות ותמיהות על המג"א והט"ז שאינם נוקטים כמוהו דהמחבר פוסק להחמיר כדעה זו. וכן מוסיף המשכנ"י עוד ראיות מדיליה לחזק את דעת המחמירים, ומכל טענותיו אלו יחדיו קורא תגר על המנהג הישן דלא ישר בעיניו ולא שפיר עבדי.
מאידך, הבית אפרים בתשובתו חזרה, לאחר שמפלפל בהנחת יסודותיו של המשכנ"י בדעת הראשונים, כותב לו וז"ל: "כבר הרימותי ידי והראיתי פוסקים אלו (המצריכים ס"ר) כי הם הרבים. וגם כי אנן בתר חכמי אשכנז וצרפת גרירן, שאנו מבני בניהם ותלמידי תלמידיהם, וכל מנהגינו על פיהם ונוהגים כדבריהם במקום שהם חולקים על גדולי ספרד, אף היכא דליכא רובא, וכ"ש בזה דרובא דאיתא קמן קיימו בשיטת רש"י, כאשר הוצאתי במספר צבאם. ואשר חשב ידידי כי הסוברים דלא בעינן ס' רבוא המה הרבים, נהפוך הוא. ואם מעט ואוסיפה כהנה מגדולי האחרונים (ביניהם מונה את רבותינו הב"ח, מהריט"ץ,[37] מהרי"ט, שו"ת פ"י בשם אביו של הש"ך, פנ"י, כנסת יחזקאל), וכבר כתבתי לעיל, שכן הסכמת בעלי השו"ע ומפרשיהם ז"ל ורוב מנין גדולי הראשונים.
הנה כל זאת לענין ה"מנין", ובנוגע למעשה - חוזר הבית אפרים לקיים ולחזק את ה"מנהג הפשוט" - "אחרי שבתרומת הדשן (סימן ע"ג) הביא דברי המרדכי בשם ר"י וכתב דמהר"ם (מרוטנבורג) הוסיף אפילו אין דלתות נעולות, וכתב דהכי נהוג עלמא היתר פשוט - ופסקינן דינים אפומיה (בשו"ע סימן שנ"ז וסימן שס"ה), ודאי שאין לערער ולהרהר אחר המנהג כלל".
על זאת מתגונן המשכנ"י ומשיב להבית אפרים וז"ל: "והרבה מעכ"ת להשיב על הדברים האלה, בקול רעם ותרועה, כאילו ח"ו כתבתי לסתור דעת כל הפוסקים... אמרתי אני בלבי יהלמני צדיק חסד... אך מאד נפלאתי על ככה, מאי טעם לא מהפך מר בזכותי, וחלילה לי להפוך דברי אלקים חיים, אבל הדברים נכונים למבין וישרים למוצאי דעת, אין בהם נפתל ועקש", וברוב גודל חריפותו מוסיף וחוזר לעקור הרים ולטוחנן בסברותיו.
ברם על המנהג הפשוט שהוכיח הבית אפרים מהני גאוני תקיפאי קשישאי, דהכי נהוג עלמא היתר פשוט, ודפסקינן דינים אפומיה, שהם יסודות מוצקים בדרכי ההוראה הנהוגים בפולין, ברוסיא ובכל מדינות אוסטריה-הונגאריה הגדולה, על כך המשכנ"י לא התייחס כלל בתשובתו השניה.
לעומת זאת חזינן, שהבית אפרים לא ראה לנחוץ להקדיש מזמנו להפריך את ראיותיו העצמיות של המשכנ"י נגד שיטת רש"י המקובלת, וכך כותב לו הבית אפרים: "והנה החכם נ"י הביא עוד ראיות, וכולם אין בהם כדי הכרע כלל, והחכם עיניו בראשו, כי לכולהו אית להו פירכא, ולולי כי יאריך הזמן, הייתי מפרש אותם". וע"ז התלונן המשכנ"י בתשובתו השניה, "הוד מעלתו העלים עינו הבדולח מלהשיב לי עליהן אף בקיצור, מה עוול מצא בהן שכתב שאין כדאי לטפל בהן".
בו בזמן שעל צירוף דעת גדולי האחרונים שהביא הבית אפרים דסברי כדעת רש"י (הב"ח, מהריט"ץ, מהרי"ט, שו"ת פנ"י בשם אבי הש"ך, פנ"י, כנסת יחזקאל), משיב המשכנ"י: "אין להאריך עוד ולפלפל בדברי אחרוני זמנינו, יהיה דעתם איך שיהי', אין הכרעתם מכרעת להקל, כיון שלא פלפלו כלל בעיקר הדין ומקור מחצבתו".
והנה אף שסברותיו העמוקות של הגאון משכנ"י, היו חביבין להגאון בית אפרים, כפי שכתב לו: "חדאי נפשאי בפלפולו,יישר חילו", אך מכאן ועד לענין הכרעת הדין, לא ראה בהם הבית אפרים שום תכלית למעשה.
קול נהמת אריות אלו, כקולות מים רבים אדירים משברי ים התלמוד, מציגים בפנינו תמונה ברורה של שני עולמות שונים, המתפלגים בכללי ודרכי הוראה שונים, שבין וואלוזין לשאר עלמא, אשר משם נפרדו והיו לשני ראשים, מאז ועד עצם היום הזה:
מחד גיסא אזהרת הגר"א "שלא לישא פנים בהוראה אף להכרעת רבותינו בעלי השו"ע" – מעשה רב (הגר"א) שהחמיר לעצמו ולא טלטל בעירוב, עד שלדעת תלמיד-תלמידו המשכנ"י "לא ישר בעיני מאד המנהג הלזה... דלאו שפיר עבדי וחוששני להם מחטאת".
ומאידך גיסא עמידתו האיתנה של הגאון בית אפרים המחזק ומקיים את "הסכמת בעלי השו"ע ומפרשיהם ובפרט אחרי שבתרומת הדשן הביא דהכי נהוג עלמא היתר פשוט ופסקינן דינים אפומיה, ודאי שאין לערער ולהרהר אחר המנהג כלל".
הרי דלפנינו "פרשת דרכים" המפולשת מקצה אל הקצה. כי בעוד שדרך א' הובילה ל"חשש חטאת" ואשר לכן: "לא שפיר עבדי" אלו המתקנים צורת-הפתח להתיר הטלטול בכל העיירות,[38] הרי שדרך ב' הובילה לכיוון הפוך לגמרי[39] דאדרבה:"שראוי ונכון לכל קהל עם ישראל בכל מקומות מושבותיהם לתקן צורת-הפתח כדי שלא יכשלו בהוצאה מרשות לרשות ביום השבת קודש" - כלשון מרן החת"ס.[40]
[35] סיפר הגרי"ד סאלאווייטשיק ז"ל מבאסטאן (בשיעורו בהל' שבת אייר תשכ"ג, "שיעורי הרב" עמוד רפ"ז): "בעת חילופי המכתבים שבין המשכנ"י והר"ר אפרים זלמן מרגליות, שבעה"ב היה, ולא תפס משרת רבנות, אך הי' נודע כפוסק דכולא גאליציא בזמן ההוא, וכן הג"ר יענקעלע קרלינער הי' נודע ומפורסם כפוסק הליטאי אפילו בחיי רבו הגר"ח מוואלאז'ין, הי' כל יהודי ב' העיירות מתעוררים ומעוניינים לדעת, מי ינצח את מי, במלחמתה של תורה. וכל תלמידי ישיבת וואלאז'ין היו מצפים לבוא הדואר עם המכתב החדש, בכדי לעיין בו מי מנצח. וביקשה אשתו של הגר"ח נ"ע, שיצאתה מהמטבח במיוחד בפרט לשואלו על כן, שיודיענה בעלה, כשיבוא הדואר מי נצח את מי... ולאחר שקרא המכתב (תשובת הבי"א) חזר ואמר לאשתו: ...דער גאליציאנער האט פארלוירן !!!". ויותר מסופר ב"תולדות רבנו חיים מוואלוז'ין" (ווילנא תר"ע, ונדפס כעת פעם ג' מחדש) פרק י"א בהערה 6 וז"ל: "הגאון רבי מאיר מסלוצק סיפר לי בשם אביו הגאון זצ"ל, כי הגאון בעל משכנות יעקב הי' בתור תלמיד חבר להגר"ח... ובעת שבאה לפניו התשובה הידועה של בעל המשכנ"י (באו"ח סימן ק"ט) בנידון רשות-הרבים שלנו אשר מערבין אותן בצורת-הפתח, אמר אז כי דברי הגאון מהר"ז מבראדי בנוגע לתשובה הנ"ל לעומת דברי הגאון בעל משכנ"י, המה כדברי אברך מפולפל מול גאון זקן ומיושב... " [הנה פשוט דחלילה לנו להתעסק בהשוואות מעמדם של גדולי ישראל זה מול זה, ואין לנו אלא להעיר את תשומת לב הקורא שהגר"ח מוואלוז'ין עצמו פנה להגאון בי"א וביקש ממנו חוו"ד על תשובתו (ראה שו"ת בי"א אבה"ע סימן מ"ז). מה עוד, דבאותו דור דעה חיו הגאונים הגדולים הרעק"א, הקצות, הנתיבות והחת"ס, ומדוע בחר לו המשכנ"י לערוך מערכתו זו דוקא לפני הגאון הבי"א, אם לא שהבי"א נחשב בדורו לגדול הדור. וראה עוד להלן הערה 58 עד היכן התבטל מרן הגאון החת"ס להוראותיו של הגאון בית אפרים.]
[36] בספר קריינא דאגרתא להגרי"י קניבסקי זצ"ל (חלק ב אות צו) כתב, שדברי המשכנ"י חזקים מאד שכן הוא ע"פ הגמ' ע"פ כללא דהלכה כריו"ח בפלוגתא דריו"ח ור"א (שאין הלכה כתלמיד נגד רבו) כו', וכפי הנראה שהבי"א לא העלה שובר ממשי לטענת המשכנ"י, עכ"ל. ותימא, דמדברי הקריינא דאגרתא משמע, כאילו הבי"א עצמו הוא זה שחידש דהלכה כר"א נגד רבו הוא משום דר"א קאי כרבנן, וע"ז התווכח עמו המשכנ"י. ובאמת כל המעיין בתשובת הבי"א, יראה שדבריו אלו נאמרו רק כדי "לתת תבלין" לפסק הרמב"ם והראשונים דעימיה שפסקו כר"א, וז"ל הבי"א (ריש סימן כ"ז): "מה שכתב (המשכנ"י) לפקפק על מה שכתבתי לתת תבלין לפסק הרמב"ם שפסק כר"א לגבי דריו"ח, וכתבתי דר"א תלמיד חבר הוא ואפשר למיפסק כוותיה. וע"ז האריך לדחות ובסוף כתב ונפלאתי מאד אשר כתב כ"ת לדחות פסק ברור משום דר"א תלמיד חבר היה לריו"ח ומה בכך כו'. וע"ז אני תמה, כי לא מלבבי הוצאתי פסק זה, רק הוא פסק הרמב"ם וה"ה והגמי"י כתבו טעמו שפוסק כר"א, והבאתי גם דברי הרשב"א שכתב הטעם משום דר"א קאי כרבנן", עכ"ל הבית אפרים. ועל כרחך צ"ל שהגאון בעל קריינא דאגרתא לא ראה כלל את דברי הבי"א בספרו, אלא רק מה שכתב המשכנ"י משמו, ולכן סבר שהגאון בי"א לא העלה שובר נגד דבריו החזקים הנ"ל של המשכנ"י, שלמעשה המה מכוונים להכריע נגד הראשונים הנ"ל ולא נגד הבי"א, וצ"ע. ומה עוד, שבתקופתנו הרי כבר נתברר בעליל שרוב מנין ובנין של הראשונים אכן ס"ל כר"א דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, וכמפורט מניינם להלן בהערה 174.
[37] בשו"ת בשו"ת מהרי"ט צהלון (סימו רנ"א) "פקפקו הלמדנים וקצת תלמידי חכמים על הטלטול בה בשבת...דבעינן דלתות ולא סגי בצורת-הפתח, כי בשכונת הגוים מקום קיבוציהם לתיפלה בימי אידיהן, היא רחבה גדולה שרחבה יותר משש עשרה אמה, והיא רשות הרבים, נמצא שאלו המבואות הם פתוחין לרשות הרבים..." והשיב המהרי"ט צהלון וז"ל: "דהרי כתב רש"י זלה"ה דבעינן ששים רבוא בוקעין בו. וכן כתב הרא"ש זלה"ה דרך פשיטות דבזמן הזה אין רשות הרבים, דליכא ששים רבוא. וכן כתבו התוספות ז"ל... וכתבו הפוסקים דנהגו לפסוק כהרי"ף ז"ל כשאין התוס' חולקים עליו, משמע דאם התוס' חולקים עליו פוסקים כהתוספות. והכא הרי התוס' ורש"י והרא"ש והטור כולם סוברים דבעינן ס' רבוא".
ואגב, לאור האמור בתשובת המהריט"ץ יובן היטב מש"כ הגה"ק בעל מנח"א ממונקאטש זי"ע בספרו נימוקי או"ח (סימן שצ"ד) בביאור מהו ה"חשש" המובא בשעה"כ, שהאריז"ל לא היה חושש וחוקר בענין העירוב שנעשה בשיתוף כל מבואות צפת. והוא, דלדעת הרמב"ם והדעה ראשונה בשו"ע דרחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה הוי רשות-הרבים אפילו אם אין ס"ר בוקעין בו - וע"ז כתב המנח"א - "ואולי בשווקי צפת היה מקום רחב ט"ז אמה", ולא חשש האריז"ל על כשרות העירוב דשם.
ועי"ש שכתב דאף ד"קשה לומר שהיו רחובות רחבים כאלו בימיהם בצפת ת"ו, דכידוע בנין המחמדנים בימיהם בארצות הקדם ברחובות צרים מאוד", עכ"ז נדחק וכתב ד"מכל מקום אולי היה כן". ואכן דבר ה' בפיו אמת, דהרי כן נמצא וכן היה בעיה"ק צפת בתקופת האריז"ל "רחבה גדולה שרחבה יותר משש עשרה אמה" ומבואות העיר היו פתוחים אליה, כעדות המהרי"ט צהלון בתשובתו הנ"ל. וכנראה הטעם דהאריז"ל לא חשש לפקפוק הלמדנים על הטלטול בשבת - כדסיים שם המהריט"ץ כי - "כמה גדולים גאוני עולם נוחי נפש אשר היו בארצנו ולא פקפק שום אדם מעולם, ועל זה נאמר אל תסג גבול עולם" [משלי כב-כח, ופרש"י: "אל תשוב אחור ממנהג אבותיך"]. דכיון ד"מנהג ההוראה" של גאוני עולם הקודמים דבעינן לרשות הרבים דאורייתא שיהא ס' רבוא בוקעין בו, שוב אין מקום לפלפולים ופקפוקים של "ספיקא דאורייתא". ומי לנו "בעל נפש" גדול מהאריז"ל, שלא חשש כלל לפקפוק הלמדנים, אלא חשש להחמיר על דברי קבלה ד"אל תסג גבול עולם". וראה עוד להלן הערה 66.
[38] חובה לציין, שלא כל תלמידי וואלוז'ין הסכימו על ערעור המשכנ"י "דלא שפיר עבדי", וכגון הגאון הגדול רבי יוסף מסלוצק ז"ל שפסק בתשובתו (סימן י"א) "שלא למחות ביד הנוהגים היתר ולסמוך על הפוסקים דהאידנא ליכא רשות-הרבים משום דליכא ס"ר בכל יום ולא הוי דומיא דדגלי מדבר... וסוגיא דעלמא אזיל כותייהו". ועי' בקונטרס "תיקון שבת" מש"כ הגאון רבי חיים ברלין בן הנצי"ב מוואלוז'ין, להרב דק"ק אדעס "נתתי שמחה בלבי על אשר שמו לבם לעסוק בתקון גדול בעירם לעשות עירוב" והזכיר שם שהעיר אדעס "נודעה לרבתי עם ויוכל להיות ששים רבוא בוקעין בה". וכן הגאון בעל "זקן אהרן" תלמיד הנצי"ב, המובא לעיל הערה 6.
[39] ראוי להעתיק כאן מש"כ הגה"ק מוהרא"י פריינד אבד"ק נאסויד זצ"ל בתשובתו (הנדפס בס' מקוה ישראל סימן נ"א) וז"ל: "וכן אנחנו רואים אצל רבותינו האחרונים, שנתפשטה הוראתם במדינתנו... שאינם חולקים על השו"ע בשום פעם, כמו שאנו רואים לפעמים אצל רבני ליטא... אשר דרכי הוראתם לא נתקבלה אצל רבותינו ז"ל, מחמת כי הם הרהיבו בנפשם וכו', כי נתפשטה הוראה ברוב ישראל כהשו"ע... והא לך לשון קדשו של רבינו הדברי חיים ז"ל בחיו"ד סימן מ"ה... אין לזוז מפסק השו"ע מחמת איזה קושיא, כי ידוע לנו גודל שפלות דורות האחרונים, ולפלפל נגד הרמ"א הוא למותר, ואפילו יבוא אליהו אין שומעין לו נגד המנהג", עכל"ק.
[40] שו"ת חתם סופר או"ח סימן צ"ט. וכך כותב גם הגה"ק בעל ייטב לב אב"ד סיגוט (בספרו ייטב לב פ' וישלח) "ואני בעניי בשרתי צדק בקהל רב, בשבת שובה בין כסא לעשור, לעורר לבב אנשי העיר לתקן עירובי חצירות, להציל העם ממכשלה היוצאת מתחת ידם, באיסור הוצאה בשבת, בשוגג" (וראה עוד להלן הערה 60).
